מעלתה של ארץ ישראל היא רק עם תורה

בס"ד

מעלת של ארץ ישראל כידוע גדולה מאד, וכפי שנאמר בפסוק: "ארץ אשר ה' אלוקיך דורש אותה, תמיד עיני ה' אלקיך בה, מראשית השנה ועד אחרית שנה". (דברים י"א, י"ב)

חז"ל לימדונו ש"ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל מצות שבתורה". (תוספתא מסכת עבודה זרה פרק ה', הלכה ב')

ובגמרא במסכת כתובות (דף ק"י ע"ב) כתוב: "לעולם ידור אדם בארץ ישראל, אפילו בעיר שרובה עובדי כוכבים, ואל ידור בחו"ל ואפילו בעיר שרובה ישראל, שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה וכל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה, שנאמר (ויקרא כ"ה, ל"ח) 'לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלקים'. וכל שאינו דר בארץ אין לו אלוה? אלא לומר לך כל הדר בחו"ל כאילו עובד עבודת כוכבים".

ארץ ישראל היא אחת מהמתנות היקרות שהקב"ה נתן לעם ישראל, כפי שמובא בגמרא: "רבי שמעון בן יוחאי אומר שלש מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל... תורה וארץ ישראל והעולם הבא". (מסכת ברכות דף ה' ע"א)

ב"ילקוט שמעוני" (ח"ב תתל"ג) מצאנו כתוב: "מי נושא עוונם? הארץ אשר הם יושבים עליה, שנאמר 'העם היושב בה נשוא עוון' – הרי החיים. ומנין אף המתים? תלמוד לומר 'וכפר אדמתו עמו'... אשריהם יושבי ארץ ישראל שאין להם לא חטא ולא עוון, לא בחיים ולא במתים".

וב"ספרי" נאמר: " כל הדר בארץ ישראל וקורא קריאת שמע שחרית וערבית ומדבר בלשון הקודש, הרי הוא בן עולם הבא". (פרשת האזינו  ל"ב, מ"ג)

לאור האמור, עלינו להבין כיצד יתכן שהמרגלים אותם שלח משה לתור את הארץ, כשהם חזרו, הם הוציאו את דיבת הארץ ודיברו על גנותה של ישראל, כיצד יתכן שנסתמו עיניהם מלראות את המעלות הנפלאות של ארצנו הקדושה?

רבי יעקב ניימן זצ"ל מסביר את העניין באופן נפלא. הוא אומר שכשהמרגלים טענו שלארץ ישראל יש את החסרון של "ארץ אוכלת יושביה" ושאר החסרונות, הם אמרו את האמת, הם אכן ראו את מציאות חסרונות אלו. הסיבה שארץ ישראל באותו זמן הייתה במצב רע כזה, הייתה משום שזה היה טרם כניסתם של עם ישראל לארץ ישראל, שזה אומר, שעדיין לא הייתה תורה בארץ באותה תקופה. כשאין תורה בארץ ישראל, גם מעלותיה של ישראל לא באות לידי מימוש.

הדבר משול לדברי הרב ניימן זצ"ל לבית שכל חלונותיו אטומים ולא נכנס אוויר לבית. מי שיכנס לבית, אם חכמה תהיה חסרה לו, הוא יטען שחסרון הבית כה גדול, עד כדי כך שהוא אינו ראוי למגורים. אי אפשר לחיות בבית עם מחנק כה גדול. אך כשיכנס החכם לבית, מיד הוא יבין את אשר לפניו, הוא יבין שהמחנק המורגש בבית נובע רק מכך שלא פחתו את חלונות הבית, וברגע שהחלונות יפתחו ויכנס אויר טוב לבית, וגם אור יחדור פנימה, הרי בית זה יהיה בית נפלא למגורים, בית מרווח ונעים.

כך היא גם ארץ ישראל. האויר הטבעי של ארץ ישראל הוא התורה הקדושה. אם חלילה לא לומדים תורה בארץ ישראל, אין כאן אויר טוב והחיים נעשים כאן קשים, אך כשעם ישראל יושב בארץ ולומד תורה, יש בארץ אויר טוב ונפלא, יש כאן ברכה מרובה, ויכולים אנו להנות משלל מעלותיה הגדולות של ארצנו הקדושה.

קשיים שרק מתגברים

בס"ד

לפעמים יש לאדם קושי שלא עובר, ומיום ליום נעשה לו יותר קשה. הקדוש ברוך הוא מביא את האדם לעיתים למצב שהוא מרגיש שאין ביכולתו לסבול יותר את הקושי ואין לו שום מוצא איך לצאת מהסבך.

מדוע הקדוש ברוך הוא מביא אותנו למצבים כאלו קשים?

התשובה היא, על פי המבואר בספרים, שהשם יתברך רוצה שנבין שאין בכוחנו להסיר את הצרות והקשיים, שנבוא למצב שנרגיש במלוא העוצמה כמה אנו זקוקים לעזרתו.

רק כשאדם מגיע להכרה זו וחש אותה באמת, מסוגל הוא לצעוק מעומק הלב לבורא העולם שיושיע אותו, ואת זאת עליו לעשות.

אחרי צעקה שכזו, במיוחד אם היא מצטרפים אליה גם דמעות, שהרי "שערי דמעות לא ננעלו", יפתחו שערי שמים והישועה תגיע. הרבה אנשים חוו ניסים כאלו שנעשו להם.

גם מסיפור יציאת מצרים רואים עניין זה, שהרי עם ישראל בזמן גלות מצרים, עברו שעבוד קשה שהתגבר מיום ליום, ומתי הם זכו להגאל? רק אחרי שהגיעו מים עד נפש, והם צעקו לשם יתברך צעקה אמתית וחזקה מעומק הלב, כפי שנאמר: "וירעו אותנו המצרים, ויענונו, ויתנו עלינו עבודה קשה, ונצעק אל ה' אלוקי אבותינו, וישמע ה' את קולנו וירא את ענינו ואת עמלנו ואת לחצנו, ויוצאנו ה' ממצרים וגו'". (דברים כ"ו)

היום, דורנו מלא בצרות וייסורים, אם נכיר בעובדה ש"אין לנו להשען אלא על אבינו שבשמים", ולא על שום דבר אחר, ונצעק אל השם יתברך בצעקה גדולה וכנה שיושיע אותנו וישלח לנו את משיח צדקנו, הרי בעזרת השם הגאולה השלמה תופיע במהרה!

ביאת המשיח בדורנו

בס"ד

רבים שואלים איך יתכן שמשיח יבוא בדור כל כך שפל כמו שלנו, דור מלא בפריצות, בטומאה, בחילולי שבת ובעוד עבירות?

התשובה היא שבגמרא בסוף מסכת סוטה ובעוד מקומות מבואר שהעניין הוא בדיוק הפוך, דווקא בדור שבו תהיה הפקרות, תהיה בו חוצפה ויהיו חסרים בו יראת שמים ומידת האמת, דווקא בדור כזה משיח יבוא.

הטעם לכך הוא משום שלפני כל אור חייב לבוא חושך, כפי הכלל של "כיתרון האור מן החושך". החושך הוא מצב של חסרון שיוצר חלל למלא בו אח"כ שפע של אור. זו הסיבה הדור שלנו הוא הדור שהכי מתאים שיבוא בו המשיח, ולכן כולנו בציפיה לביאת המשיח בקרוב.

מה שכן, באמת נדרש מאתנו לא להכנע לירידה הרוחנית העצומה שיש היום, אלא לעבוד את הקב"ה במסירות, באהבה ובשמחה. ומי שיעשה כך, מקרב בזה את הגאולה השלמה, והוא גם יזכה לחיות באותם ימים נפלאים, ולהנות בהנאה העצומה שתהיה אז.

תשובה מעומק הגלות

בס"ד

  

כל מי שמנסה בזמנינו להתעלות ברוחנית, לעבוד את הקדוש ברוך הוא וללכת בדרכיו, יודע שעליו לעבור ניסיונות רבים, והמשימה דורשת מסירות ונחישות. מי שדבק במשימה, ולא נשבר מקשיים ונפילות, זוכה להרגשות מרוממות ונשגבות, שמי שלא חווה אותם, לא יוכל להבינם, וגם את אחריתו לנצח, עין לא ראתה.

אך לצערנו, ישנם רבים המרגישים שהניסיונות קשים מדאי, שאין להם סיכוי להצליח, ושההתעלות מהם והלאה, ואזי פורשים הם מכל ההשקעה, וצוללים בתהומות החומר והתאוה. ישנם אף המרחיקים לכת, ומתקשים אפילו להאמין שאפשר וגם סביר, שהמשיח יבוא בקרוב.

בתורה, בפרשת ואתחנן (פרק ד', כ"ה-ל"א), מובאים פסוקים היכולים לחזק את אותן נפשות ולהפיח בהן רוח חיים. נתבונן בפסוקים, ונמלא את לבנו בתקווה חדשה.

ראשית נביא את הפסוקים המתארים את תקופת הגלות הקשה, את הירידה הרוחנית שרואים בזמנינו, את ההתערבבות התרבותית שנוצרה בין ישראל לעמים ואת הסגידה לאלילי החומר:

"כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם בארץ, והשחתם ועשיתם פסל תמונת כל, ועשיתם הרע בעיני ה' אלקיך להכעיסו. העידתי בכם היום את השמים ואת הארץ כי אבד תאבדון מהר מעל הארץ אשר אתם עברים את הירדן שמה לרשתה, לא תאריכן ימים עליה כי השמד תשמדון. והפיץ ה' אתכם בעמים, ונשארתם מתי מספר בגוים אשר ינהג ה' אתכם שמה. ועבדתם שם אלקים מעשה ידי אדם עץ ואבן אשר לא יראון ולא ישמעון ולא יאכלון ולא יריחון". 

במצב כזה ירוד, מי יכול לעלות על הדעת שיכולה עוד להיות תקומה לעם ישראל, שהיהודי יוכל מתוך שפלות כה גדולה להתעלות ולהגיע לפסגות רוחניות. אך התורה מגלה לנו, שהדבר כן אפשרי, הבה נראה את המשך הפסוקים:

"ובקשתם משם את ה' אלקיך ומצאת, כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך. בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים, ושבת עד ה' אלקיך ושמעת בקלו. כי אל רחום ה' אלקיך, לא ירפך ולא ישחיתך ולא ישכח את ברית אבתיך אשר נשבע להם".

הנה לנו הבטחה מפורשת, שאחרית ישראל לטובה, ולמרות הגלות הקשה, מובטח להם ישראל לשוב עד השם אלוקם.

אך השאלה שאמורה להשאל היא, אם כה רחוקים אנו מהשם יתברך, איך נגיע אליו, איך נדבק בו?

התשובה לשאלה זו טמונה במילים הנזכרות שכתבה התורה: "ובקשתם משם את ה' אלקיך ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך". באיזה שלב תתחילו לבקש את השם? לא אחרי שתהיו חזקים בתורה, אלא עוד "משם", מאותו בור תחתיות, מאותה ירידה רוחנית עמוקה, משם, כבר תוכלו לבקש את השם, וזאת משום השם נמצא איתנו כידוע גם במקומות הכי נמוכים. ואם באמת נבקש ונדרוש את השם בכל לבנו ונפשנו, נזכה לעשות תשובה אמיתית, נזכה להתענג את השם ולחזות בנועם השכינה.

מובטח להם לישראל שיעשו תשובה בסוף הגלות, כמובא בדברי חז"ל, ובעזרת השם ההבטחה הזו עומדת להתקיים בקרוב.

תשעה באב נקרא מועד, הכיצד?

בס"ד

במגילת איכה נאמר "קרא עלי מועד", ולומדים מכך שתשעה באב נקרא "מועד" , כמו שהחגים נקראים מועדים, ולכן גם לא אומרים בתפילה של תשעה באב "תחנון", כשם שלא אומרים תחנון במועדים. (שולחן ערוך, סימן תקנ"ט)

הדבר תמוה, הרי תשעה באב הוא יום הפוך מהמועדים - מהחגים, תשעה באב הוא יום של אבל, ומדוע הנביא קורא לו מועד?

ההסבר לעניין זה הוא כך:

מטרת המועדים היא כדי לקרב אותנו לאבינו שבשמים. ההתרוממות הרוחנית והשמחה שחש כל מי שלב של ישראל פועם בקרבו, משרה על האדם קדושה ורצון להדבק יותר ויותר בקדוש ברוך הוא.

אך ישנה עוד דרך להעצים את השאיפות שלנו לדבקות בקדוש ברוך הוא ולהתעלות רוחנית, דרך שהיא בעצם הפוכה מהדרך שהמועדים מקנים לנו, אך היא דרך שיכולה לפעול הרבה בנפש האדם.

הדרך הזו, השניה, היא הדרך של הצער והאבלות על החורבן. כשאדם מלא בצער על הגלות, ומבין עד כמה רע ומר הוא לעזוב את הקדוש ברוך ולהתרחק ממנו, אז זיק תקווה לשינוי מופיע במוחו, ושאיפה חזקה לטפס לרום הקדושה נבנית בנפשו.

כמו כן, כשאדם בצער על הגלות והירידות הרוחניות, הרצון להמשיך ולדבוק בחומר, להפיק סיפוקים מתאוות ולמשוך הנאות מחויות גשמיות, פוחתים בו במידה ניכרת. הוא מרגיש איך שכל ה"עולם הזה" המוצע לפניו, רק מזיק לו ומפחית לו את השמחה הפנימית והאמיתית. ומכיון שככל שאדם פורש יותר מהגשמיות, כך מתקרב הוא יותר לרוחניות, תכלית הבריאה ומקור השמחה, תועלת רוחנית עצומה יוכל אדם לקבל מהאבלות על החורבן, ומכאן ואילך חייו יהיו בדרגה גבוהה מהדרגה שהייתה לו עד כה.

תשעה באב, זהו היום שבו אנו מרגישים בשיא העוצמה את הגלות, את ה"ריחוק", ולכן דווקא מיום שכזה אפשר להתקרב מאד לשם יתברך, ולהתמלא בשאיפות אמיתיות, וכפי שהוסבר.

אם כן, אין יותר תמיהה, מדוע היום הזה נקרא "מועד" כיתר החגים, משום שגם היום הזה מקרב אותנו לאבינו שבשמים, ממש כמו שהחגים מקרבים אותנו, רק שאותה התקרבות נעשית בדרך שונה.

המשיח כידוע, נולד בתשעה באב, משום שמתוך צער של אבלות, חייב להופיע אור גדול, ודווקא ביום הזה, שנחשב ליום האבלות הכי קשה, צריך לצמוח האור הכי גדול,  ולכן המשיח נולד ביום זה. בביאת המשיח והופעת הגאולה השלמה, נזכה לקירבה המושלמת לבורא יתברך.

עלינו לשים לב שהאבלות של היום הזה, לא תשאיר אותנו באותו מקום רוחני שהיינו קודם, אלא שאותה אבלות תדחוף אותנו כלפי מעלה, תרומם את השאיפות שלנו, תגביה את הקדושה שלנו ותביא אותנו במהרה לגאולה השלמה, אמן ואמן!

ממחלות דורנו- חוצפה וחוסר כבוד

בס"ד

  

חיים אנו בדור, שעליו אמרו חז"ל (סוף מסכת סוטה): "בעקבתא דמשיחא... חוצפא יסגא (בעקבות המשיח – חוצפה רבה)". לא נדיר בזמנינו לראות ילדים צועקים על הוריהם, תלמידים מתמרדים במוריהם ואנשים מציקים לשכניהם.

לפני שנים לא רבות, לא היה בנשמע תופעות של חוצפה כפי שאנו מכירים היום, ודרך אגב, זו אחת מן ההוכחות שביאת המשיח תהיה בעזרת השם ממש בקרוב.

למרות שחז"ל תיארו את דורנו כדור של חוצפא יסגא, ודאי שאין הדבר מקנה לנו היתר להתחצף, ועלינו לעבוד על מידותינו בכל דרך אפשרית, ולסגל לעצמנו את מידת ההכנעה והכבוד לכל אדם. עלינו להלחם נגד התופעות השליליות של הדור, ולא להשלים איתן חלילה.

ננסה להבין במה שונה דורנו מדורות הקודמים, שבו החוצפה לא הראתה כמעט פנים? מכך נוכל גם ללמוד מהי הדרך להסיר את מידת החוצפה מתוכנו:

בפרשת השבוע, פרשת דברים, משה רבנו מספר לעם ישראל את מה שקרה בעבר בחטא המרגלים, וכך הוא אומר להם: "ותקרבון אלי כולכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ, וישיבו אותנו דבר את הדרך אשר נעלה בה ואת הערים אשר נבוא אליהן". הסיבה שכתוב בפסוק "כולכם" מובאת שם בפירוש רש"י, וזה לשונו: "ותקרבון אלי כולכם – בערבוביא, ולהלן הוא אומר (דברים ה', כ') 'ותקרבון אלי כל ראשי שבטיכם וזקניכם ותאמרו הן הראנו וגו'', אותה קריבה היתה הוגנת: ילדים מכבדים את הזקנים ושלחום לפניהם, וזקנים מכבדים את הראשים ללכת לפניהם, אבל כאן 'ותקרבון עלי כולכם' – בערבוביא, ילדים דוחפין את הזקנים וזקנים דוחפין את הראשים".

צריך להבין מדוע באמת כאן בפרשה שלנו נערי ישראל התחצפו ודחפו את הזקנים, בעוד שלקמן הם נהגו כבוד בזקנים? התשובה היא שלקמן מדובר על מה שהיה מיד אחרי שמיעת עשרות הדברות בהר סיני, וכך נאמר שם: "ויהי כשמעכם את הקול מתוך החושך וההר בוער באש, ותקרבון אלי כל ראשי שבטיכם וזקניכם..." (דברים ה', כ').

עם ישראל קיבלו יראת שמים עצומה בעמדם מול הר סיני ובשמיעתם את קול השם יתברך, ועם יראת שמים כה גדולה, כל החופצה והמידות הרעות פשוט פורחות מהלב. מאידך, הפרשה שלנו, מדברת על זמן שהיה חסר לעם ישראל יראת שמים, שהרי כאן מדובר על בקשת עם ישראל לשלוח מרגלים, דבר שלא היה לרוחו של השם יתברך, ולכן אין פלא שהתגלתה כאן חופצה, ולא נתנו לזקנים את הכבוד הראוי.

מכאן נצא עם עצה לבני דורנו: אם חפצים אנו לסלק את החוצפה מהנהגתנו, ולהצליח לכבד כל אדם ואדם כראוי, נוסיף לעצמנו יראת שמים, נרגיש את כבוד השם יתברך השוכן בתוכנו, נרגיש את השכינה הממלאת את לבנו, ואז תחושה נעימה של יראת שמים נחוש בקרבנו.

עם רגשות ותחושות כאלו, באופן טבעי לא נצעק ונתחצף לאף אחד, נדבר לשני בכבוד, ובעצם גם אנו נהיה אנשים יותר מכובדים, שכן "איזהו מכובד? המכבד את הבריות" (פרקי אבות ד', א').

להיות מוכנים לביאת המשיח

בס"ד

הכל מדברים שהתקופה הנוכחית היא תקופת ביאת המשיח, והדבר מחייב הרבה, כי צריך להכין עצמו להיות ראוי לזכות בימות המשיח. צריך לזכות ליראת שמים, לקבל טעם ברוחניות, להתקשר למדות טובות, וכך יתכן לקבל את אשר ינתן בימות המשיח.

כי מה הם "ימות המשיח"? מה יהיה כשנזכה כבר לבואו? יוכלו לזכות לרוחניות באופן מורחב. אולם האיש אשר כולו מלא במדות רעות ורחוק מלהתקרב לה' יתברך, איך יתכן לו לזכות בימות המשיח?! כדי לזכות ברוחניות בימות המשיח צריך שימצא באדם בית קיבול לכך.

וכך היה ה"חפץ חיים" אומר: "מלך המשיח מוכרח לבוא במהרה, כי עוד מעט לא יהיה לו אל מי לבוא". והיינו, כי המשיח צריך שיהיה לו אל מי לבוא, ולא אל כל אחד הוא יכול לבוא. צריך להיות ראוי ומוכשר לזכות לבואו: תשוקה אל השם יתברך, יראה מלפניו והליכה בדרכיו. הם המה המאפשרים לזכות ברוחניות וקרבת השם יתברך בעת שכבר ניתן לאדם לזכות בזה.

הלא כה דיבר הנביא: "ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד על דברי", ואשר אין בו המדות הללו: ענוה, התרחקות מתאוות העולם הזה ויראת שמים, אין השם יתברך חפץ להביט אליו, ואיך יתכן שיזכה לקירבת השם יתברך גם בעת שזה ניתן לאדם.

(קונטרס "מכל מלמדי השכלתי", עמ' ל' – ל"א)

הציפיה לגאולה

בס"ד

בימים אלו, ימי בין המצרים, עלינו לחזק את הציפיה שלנו לביאת המשיח. הרבה אנשים מכריזים שהם מחכים למשיח, אך האם להוציא כמה מילים מהפה שמחכים למשיח, זה מספיק, האם בזאת כבר קונה האדם זכות לראות בביאת משיח צדקנו?

הצדיק רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל אומר שאם אנו באמת רוצים לראות את המשיח, עלינו לשאוף לביאתו בכל כוחות נפשנו, ולא רק להגיד שאנו מחכים לו.

תהליך הגאולה העתידה יהיה בדומה לתהליך הגאולה של יציאת מצרים, וביציאת מצרים ידוע שמי שלא שאף באמת לצאת ממצרים, לא זכה לצאת משם. כמו כן יהיה בגאולה העתידה, מי שטוב לי עם החיים שלו בעולם הזה, ולא כואב לו על הצער הגדול שיש לשכינה הקדושה מכל העבירות והחילול השם שנעשה בעולם, ולכן אין לו רצון חזק שיבא כבר המשיח, בכלל לא בטוח שהוא יוכל להיות ביחד עם הנגאלים.

ידועים דברי חז"ל שכל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה, ומכאן נלמד שאם חס וחלילה לא מתאבלים על ירושלים, אזי גם לא זוכים לראות בשמחתה. לא בכדי אחת השאלות ששואלים את האדם ביום הדין בעולם האמת היא האם ציפית לישועה.

העצה היא לנצל את הימים המיוחדים האלו שנקבעו על ידי חכמינו לימי אבלות על החורבן, להתבונן בצער הגדול הרוחני שיש בעולם. לחשוב על כך שכל עבירה שנעשית בעולם גורמת הרבה צער לקדוש ברוך הוא, ואם נחשוב כמה עבירות נעשות בכל רגע על ידי היהודים, נבין מיד שמדובר על צער וכאב שאי אפשר בכלל לתאר. אם כן צריך לצפות בציפיה עצומה לגאולה העתידה, ולעשות הכל כדי שהמשיח יבא כמה שיותר במהרה.

לב מי לא ימס על הצער הגדול שיש לאבא שבשמים, ולב מי לא יצפה שיבוא כבר המשיח, ויאמר לצרותינו די, ומלאה הארץ דעה את ה', וכבוד השם עלייך יזרח.

החורבן בנפש האדם

בס"ד

נמצאים אנו בימי בין המצרים, הימים שבין צום י"ז בתמוז לצום ט' באב. ימים אלו נקבעו על ידי חכמינו כימי אבל על חורבן בית המקדש, ורבים שואלים מה העניין להתאבל בזמנינו על מה שקרה לפני הרבה שנים?

התשובה לכך היא שאנו לא מתאבלים על מה שקרה פעם, אנו מתאבלים על מה שקורה איתנו היום, על החורבן שיש אצלנו בנפש בכל רגע. כל כך קשה לנו היום, אנשים סובלים מקשיים שונים, מחרדות, מיאוש, מדיכאון, מאי הצלחה במגוון תחומים, מחוסר סיפוק, מאי עמידה בניסיונות, ואלו שמנסים להתעלות בדרך התורה, לא מצליחים בדרך כלל להגיע להישגים אליהם הם שואפים.

מצב זה הוא אכן חורבן, ועל כך אנו דווים ומתאבלים.

השורש לכל הצרות הוא חורבן הבית, משום שמאז החורבן גילוי השכינה הופסק וירדנו בעקבות כך לשאול הגלות, ומכאן התחילו כל הצרות, ולכן אנו מבטאים את האבלות בצער על חורבן הבית, וזאת למרות שכאמור, האבלות היא בעצם על מצבנו הרוחני, המשתרע ומתגלגל עד הלום.

למרות מצבנו, בטחוננו חזק ואמונתנו איתנה, שמתוך הנפילה הגדולה תצמח התקומה, וכל הרשעה כעשן תכלה, וכל הצרות יעופו כחלום, משיח יבוא במהרה, ואיתו אור חדש ונפלא עלינו יזרח.