מסירות נפש לתורה

בס"ד

  

רבים מאתנו אשר רצון להם לזכות להתעלות רוחנית, להתעלות אמיתית בתורה, מרגישים שזה פשוט לא הולך. רוצים ומנסים, ושוב מנסים, אך לא מרגישים שהולכים ונעשים יותר גדולים בתורה, והתמיהה על כך רבה.

אחת הסיבות לכך, היא משום שחסרה לנו לעיתים "מסירות נפש" למען התורה.

בכדי לזכות לגדלות בתורה, צריכים להתמסר במלא הכוחות ללימוד התורה, להתגבר על העצלות והקשיים, ואף לוותר על נוחות גשמית ותענוגים חומריים מסויימים להם היינו רגילים.

במסכת אבות לימדונו חז"ל שישנם ארבעים ושמונה קניינים שאיתם קונים את התורה. חלק מהקניינים המוזכרים שם מתבצעים ע"י מיעוט תענוגות וענייני העולם הזה, כגון: מיעוט סחורה, מיעוט תענוג, מיעוט שינה, מיעוט שיחה ועוד.

רבי שלמה ברעוודא זצ"ל אמר פעם שישנם בחורים או אברכים בני עליה ובעלי שאיפות, אשר רצון עז להם לסיים את כל הש"ס בלילה אחד, אך מאידך הם גם לא מוכנים לוותר על השינה באותו לילה...

בתורה בפרשת חוקת נאמר: "זאת התורה אדם כי ימות באהל" (במדבר י"ט, י"ד), ודורשים חז"ל על פסוק זה ש"אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו באהלה של תורה". כוונת הדברים היא שהרוצה לזכות לכתרה של תורה צריך למעט בהנאות הגוף, לעשות מסירות נפש למען התורה.

אל לנו לחשוש שבאופן זה יהיה לנו פחות טוב בעולם, שהרי כבר לימדונו רבותינו ז"ל בפרקי אבות: "כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל. אם אתה עושה כן "אשריך וטוב לך" (תהלים קכ"ח, ב') - אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא". (פרק ו', משנה ד')

גם אם אין ביכולתנו לקיים את הנאמר בשלמות, בכל אופן ככל שנצליח להתחזק באיזו נקודה קטנה הקשורה לעניין, כבר נזכה להתקדם צעד אחד קדימה, ונתעלה במעלה נוספת בתורה הקדושה.

הוי מקבל כל אדם בסבר פנים יפות

בס"ד

אחת מההנהגות החשובות שעל היהודי לנהוג, היא לקיים את מה שנאמר בפרקי אבות: "הוי מקבל כל אדם בסבר פנים יפות". (פרק א', ט"ו)

סבר פנים יפות כלפי הזולת, הכוונה להאיר פנים לשני, לחייך אליו ולהיות נחמד ונעים כלפיו.

בספר "ארחות חיים" שכתב הרא"ש ז"ל נאמר: "אל יהיו פניך זעומות נגד עוברים ושבים, וקבל אותם בפנים מאירים".

על מעלת המחייך לשני אומרת הגמרא: "טוב המלבין שיניים לחברו יותר ממשקהו חלב" (מסכת כתובות דף קי"א ע"ב). ידועים דברי רבי חיים שמואלביץ זצ"ל אשר הסביר ש"משקהו חלב" הכוונה שנותנים לאדם ביום חורפי ומושלג, בזמן שהוא מגיע מהדרך, כוס חלב חם. למרות שמסיבים לו בכך הנאה גדולה ותועלת מרובה, מכל מקום הלבנת שיניים לחבר, דהיינו לחייך אליו, נחשב לדבר יותר טוב מהשקאת החלב.

כשעוסקים במצות גמילות חסדים, מאד חשוב לעשות זאת עם סבר פנים יפות, רק באופן זה הנתינה לשני אכן תחשב נתינה אמיתית. הדבר מבואר ב"אבות דרבי נתן" (פרק י"ג), וזו לשונם של חז"ל שם: "והוי מקבל כל אדם בספר פני יפות. כיצד? מלמד שאם נתן אדם לחברו כל מתנות טובות שבעולם ופניו כבושות בארץ, מעלה עליו הכתוב כאילו לא נתן לו כלום. אבל המקבל חברו בסבר פנים יפות, אפילו לא נתן לו כלום, מעלה עליו הכתוב כאילו נתן לו כל מתנות טובות שבעולם".

רבנו יונה מדריך אותנו כיצד לקיים את מצות הכנסת אורחים בסבר פנים יפות, וכך הוא כותב: "ואם יבואו אורחים לביתו, יכניסם בסבר פנים יפות, ומיד בבואם ישים לפניהם לחם לאכול, כי פעמים בא העני ולא אכל והוא בוש לשאול. ויתן להם לחמו ומימיו, את אשר יוכל, בפנים מאירות.

ואף אם יהיה בלבבו עצב ודאגה, ישחנה מלבו בפניהם... ואל יספר לפניהם כך וכך אירע לי מקצת תלאותיו, כי דברים אלו שוברים את רוחם, כמדומה להם כי בשבילם אומר כן, וכמעט אין לו שכר בעמלו. ויכבדם כאדונים, וכן מצינו באברהם שקראם אדונים. ובשעת האוכל יראה את עצמו כמצטער על שאינו יכול להיטיב להם יותר". (ספר היראה, נ"ב)

לדבר עם בורא עולם

בס"ד

זכות גדולה ניתנה לאדם - היכולת לדבר עם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, להשיח לפניו את דאגותיו, לבקש על צרכיו ולהודות לו על כל קורותיו.

רבי יהונתן אייבשיץ זצ"ל נתן לנו הדרכה בעניין זה, וכך הוא כותב: "בברכת שומע תפילה, בו ישים כל מגמותיו לה' להתפלל לו על כל צרכיו, אפיל דבר קטן או גדול, לא יבצר דבר מה שלא יתפלל בו לה'. אם צריך לעשות שידוך עם עצמו או בניו ובנותיו - יתפלל לה'. לסחורה - יתפלל לה' שיצליחו ויוליכו בדרך הישר.

כללו של דבר, אין דבר מה שרצונו לעשות בו ביום מה שלא יתפלל לה' להצליחו ולהוליכו בדרך הישר והנכון, ואין צריך לומר אם יש לו ח"ו איזו צרה בתוך ביתו, שצריך להתפלל.

וכן אם יש לו איזה שמחה, שיתפלל שלא יחטא בשמחה ולא יקרהו עוון, שלא תהיה שמחה שאחריה תוגה. ועל כל עניין מה שעוסק, יתפלל בלשונו, ואף כי לשונו לשון עילג, ואינו יכול להתפלל בלשון עברי כראוי, הוא חביב לפני הקדוש ברוך הוא כאילו הרבה להתפלל בלשון רחבה, שפה ברורה ונעימה וצחה". ("יערות דבש", דרוש א')

וכך לימדנו ה"חיי אדם" זצ"ל: "ברכה זו (ברכת 'שומע תפילה' שנאמרת בשמונה עשרה) היא כוללת, ולכן יכול להתפלל בה כל מה שצריך, אך שלא יתבטל על ידי זה מלענות קדושה. ולכן יותר טוב לקבוע תפילות הצריכים לו קודם י'היו לרצון', כדי כשיצטרך לענות קדושה או ברכו, יכול לומר יהיו לרצון תיכף.

ונכון וראוי לכל אדם להתפלל בכל יום ביחוד על צרכיו ופרנסתו ושלא ימוש התורה מפיו וזרעו וזרע זרעו, ושיהיו כל יוצאי חלציו עובדי ה' באמת, ושלא ימצא פסול ח"ו בזרעו, וכל מה שיודע בלבו שצריך לו. ונראה לי דאם אינו יודע לדבר צחות בלשון הקודש, יאמרנה אף בלשון אשכנז, רק שיהיה מקירות לבו". (כלל כ"ד, אות י"ט)

התפילות והבקשות לאבינו שבשמים, מונעות אותנו מלהסיח דעת מבורא עולם ומהליכתנו אחר יצרנו הרע, כפי שכתוב ב"ספר חסידים" (תקפ"ט): "לפי שהקדוש ברוך הוא יודע שיש יצר הרע שולט בכל, לכך גזר לכל דבר שיהא מורא עליו וצרכיו בעמל, כדי שיתפלל להקדוש ברוך הוא ויכוון לבו אליו להכין לו צרכיו ותאוותו, ולהצילו מן החזק ממנו, ולהודות לו על תשועתו ועל טובותיו ועד חסדיו".

וזו היא לשונו הנפלאה של מרן בעל ה"חזון איש" זצ"ל: "עצה כללית שווה לכל נפש אני יודע, הרי מציאות הבורא יתברך מתמדת בכל מציאות הנבראים, וזה סוד העולם הנעלם מאלה הנהדפים בזרם החיים הגשמיים - מנויה וגמורה כי ביד האדם להכין לבו לשמים, וכל שמרבה לצאת מהשקר ולצייר בלבו ציור אמיתי כי אמנם ניתן להאדם להתקשר במחשבתו עם עילת כל העילות וקרוב ה' לכל קוראיו, וזה נחת רוח ליוצרו, אשר כמובן הוא כולו סוד ואין בכח שכל אנושי לציירו ציור אמיתי.

אבל אמנם כינור תלוי בלב כל אנוש ונהנה הוא מנעימת זמירותיה, ומה נפלא הדבר כי ביכולת האדם להשיח דאגותיו לפני אדון עולם יתברך, כאשר הוא משיח לרעהו, והמקום ב"ה מכנהו 'ילד שעשועים'. ותפילה בעת צרה, שהאדם נצטווה עליה, היא לו לעזר ותרופה מתמדת, משמחת לב ומאירת עיניים".

קיום מצוות בשמחה

בס"ד

כשאנו מקיימים מצוות, נדרש מאתנו לקיים אותן בשמחה. מצוה הנעשית מתוך שמחה, גודלה וקומתה הרוחנית הרבה יותר גדולה מאשר אילו הייתה נעשית שלא מתך שמחה.

דוד המלך עליו השלום אומר: "שש אנכי על אמרתך  כמוצא שלל רב" (תהילים קי"ט, קס"ב), ועלינו להשתדל כפי יכולתנו, לקיים זאת גם אנו.

התורה כל כך החמירה בדרישה לקיים תורה ומצוות מתוך שמחה, עד כדי כך שמבואר בפרשת כי תבא שהעונשים הקשים שנאמרו שם, מגיעים על "תחת אשר לא עבדתה את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל" (דברים כ"ח מ"ז).

וכך אומר רבנו בחיי שם בפרשת כי תבא: "השמחה במעשה המצוות היא מצוה בפני עצמה, וכשם שהמצווה היא עבודה לה' יתברך, כך השמחה בשעת קיום המצווה נקראת עבודה, והמקיים תורה ומצוות בלי שמחה, עונשו ח"ו צ"ח קללות".

בספר "ארחות צדיקים" כתוב: "ישים כל האדם שמחתו על התורה, ובעת שיעשה המצוות ישמח בלבו על שזכה להיות עבד למלך עליון אשר בני מעלה ישתחוו לו, וכן אמר דוד 'שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב'. וכל העושה המצוות בשמחה, יש לו שכר אלף ידות יותר ממי שהמצוות עליו למשא. אברהם ודוד כל היום כולו היו עוסקים בתורה, ומפארים ומשבחים בשירות ותשבחות להקב"ה להרים קול בשמחה, ואז מצליח בכל דרכיו, וטוב טעמיו, ושולח רוח-הקודש בקרבו, ולבו שמח, ומתמלא אהבת הקב"ה, ונפשו קשורה בגיל, ומגלה לו רזים וחידושים של מעלה וגו'". (שער השמחה)

כשאנו ניגשים לקיים מצוה, עלינו לחשוב על הזכות הגדולה שניתנה לנו לעשות מעשה כה חשוב, מעשה שמועיל לנו ולעולם כולו רבות, מעשה שמביא אור נפלא וגדול לנשמותינו, מעשה שמקרב אותנו עוד יותר לאבינו שבשמים, מעשה שעושה הרבה שמחה ונחת רוח לבורא יתברך, מעשה שפועל רבות בתיקון העולמות העליונים, ומעשה שבוודאי מקרב את הגאולה השלמה, שתבוא בעזרת ה' במהרה בימינו, אמן!

קיום מצוות מתוך הכרח או מתוך רצון?

בס"ד

במעמד הר סיני נאמר בגמרא (מסכת שבת דף פ"ח עמוד א') "שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם אם אתם מקבלים התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם", שזה אומר שהקדוש ברוך הוא הכריח את עם  ישראל לקבל את התורה ולקיימה.

מדוע הוצרך הקדוש ברוך הוא לכפות את התורה על עם ישראל?

הסיבה לכך היא משום שיצרו הרע של האדם גדול מאד, ואילולא היה הוא יתברך מחייב ומכריח אותנו לקיים את המצוות, היה חשש רב שנתפתה אחר היצר הרע ונסור מדרך התורה.

לאחר דורות רבים, כשעם ישראל זכה לנס ההצלה של פורים, נאמר במגילת אסתר "קיימו וקבלו היהודים וגו'" ודרשו חז"ל בגמרא שם שמילים אלו באות ללמדנו שקיימו עליהם עם ישראל את מה שקיבלו בעבר, והפעם היה זה מתוך רצון מושלם ולא מתוך הכרח.

מכאן יכולים אנו ללמוד שעל כל אדם ואדם הצורך לקיים את מצוות התורה מחמת שני מניעים. מניע אחד הוא הרגשת ההכרח, בבחינת "כפה עליהם הר כגיגית", והמניע השני הוא מתוך רצון.

קיום התורה מתוך הכרח ומתוך תחושת מחוייבות נצרך משום שעל ידי כך האדם יוכל לעמוד בניסיונות. כשלא יהיה לו חשק לקיים איזו מצוה, הוא ירגיש שלמרות חוסר החשק אין לו ברירה, זהו דבר שחייבים לעשות, וכך יקל עליו לשמור את התורה כנדרש.

קיום התורה מתוך רצון ומתוך אהבה לבורא נדרש משום שזו הדרך המובחרת לקיום התורה, לקיים את המצוות בהרגשה טובה, בשמחה ובכוונה למען שמו באהבה.

דרך אגב, כשאדם ירגיש שהוא מוכרח לקיים את המצוות, בנוסף לכך שיהיה לו יותר קל ללכת בדרך התורה, תהיה לו גם יותר הנאה מהמצוות, וזאת משום שתחושת החיוב הזו תקנה לו יציבות וחוזק בדרכו, וכשיש יציבות, ניתן להרגיש יותר סיפוק והנאה. 

מנוחה של יהודי

בס"ד

  

על יעקב אבינו נאמר: "ביקש יעקב לישב בשלווה, קפץ עליו רוגזו של יוסף – צדיקים מבקשים לישב בשלווה, אומר הקב"ה לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא, אלא שמבקשים לישב בשלוה בעולם הזה". (רש"י בראשית ל"ז, ב')

כלומר, לאחר שיעקב עבר את כל מה שהוא עבר עם לבן, והיו לו שנים מלאים ייסורים, הוא חשב שכעת הקדוש ברוך הוא מעוניין שתהיה לו שלווה ומנוחה, לכן "ביקש יעקב לישב בשלווה". אך מכיוון שבעולם הזה "הזמן קצר והמלאכה מרובה", לא הסכימה דעת עליון לכך, ועל כן מיד התחילה לו מסכת הייסורים סביב מכירתו של יוסף למצרים.

עלינו לדעת ש"אדם לעמל יולד" ולא למנוחה. מנוחה שלמה נקבל בעולם הבא, העולם הזה זה עולם של עשיה ושל עבודה, כפי שנאמר: "היום לעשותם ומחר לקבל שכרם".

האמת, שאדם שעמל בעולם הזה בתורה ובמצוות, החיים שלו הרבה יותר מהנים מאשר אדם שבטל ממצוות, כך שהעבודה הזו הרוחנית, מעלה מאד את איכות החיים ואת ההנאה מהם.

אך מכיוון שבכל זאת אדם צריך לנוח לעיתים, יש לדעת את הגישה הנכונה למנוחה.

ה"שולחן ערוך" פוסק שבכל מעשיו אדם צריך לכוון לשם שמים. כלומר, כשיהודי נח, הוא הולך לנוח עם מחשבה שהמנוחה תתן לו יותר כח לעבודת הבורא. מנוחה היא לא מטרה, מנוחה היא אמצעי להמשך עבודה.

נביא בהקשר לכך חידוש על הפסוק האחרון בספר שמות, וכך נאמר באותו פסוק: "כי ענן ה' על המשכן יומם, ואש תהיה לילה בו, לעיני כל בית ישראל בכל מסעיהם". (פרק מ', פסוק ל"ח)

אומר על כך רש"י: "בכל מסע שהיו נוסעים היה הענן שוכן במקום אשר יחנו שם". לפי זה אינו מובן מדוע כתוב בפסוק "בכל מסעיהם", הרי מדובר על מקום חנייתם, ואם כן היה צריך לומר "בכל חניותיהם"? רש"י בעצמו עונה על שאלה זו, ואלו דבריו: "מקום חנייתם אף הוא קרוי מסע... לפי שממקום החנייה חזרו ונסעו, לכך נקראו כולן מסעות".

"מקום חנייתם אף הוא קרוי מסע" אלו דברי רש"י. מדוע התורה קוראת לחניה מסע, הרי אלו שני דברים הפוכים?

לפי מה שאמרנו לעיל, העניין יובן היטב, שהרי כשאדם נח, אין מטרתו להשאר באותו מקום, מטרתו היא לעשות רק חניית ביניים ולהמשיך הלאה. אין דבר כזה אצל יהודי חנייה סופית, יש רק חניית ביניים. לכן התורה קוראת לחניה מסע, לומר שהחניה היא עוד שלב במסע.

כל נראית מנוחתו של יהודי.

העיקר בחיים זה התורה

בס"ד

  

אנשים לרוב לא יכולים ללמוד תורה ממש עשרים וארבע שעות ביממה. ישנם כאלו שיכולים ללמוד הרבה שעות ביום, וישנם כאלו שיכולים ללמוד פחות. ישנם אנשים שצריכים לעבוד יותר וישנם אנשים שצריכים לעבוד פחות. כבר נאמר "אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון לבו לשמים" (מסכת מנחות ק"י ע"א).

מה שנכון עבור כולם הוא שצריך שהעיקר בחיים יהיה התורה הקדושה. אין לעשות את העבודה ושאר צרכי החיים כדבר העיקרי. באופן כזה אדם יחיה חיים איכותיים, חיים בעלי תוכן רוחני מהנה, ותהיה לו הרבה יותר שמחה אמיתית.

לדוגמה, אדם שעובד, בזמן העבודה גם צריך להשתוקק מתי הוא יזכה לשבת וללמוד תורה ולקיים מצוות, זה מה שצריך לתפוס את הלב.

גם הרגשת הקשר שלנו עם אבינו שבשמים צריכה ללוות אותנו במהלך כל היום.

כתוב בדברי חז"ל במסכת "אבות דרבי נתן", כך: "כל העושה תורתו עיקר ומלאכתו טפלה - עושין אותו עיקר לעולם הבא. וכל העושה תורתו טפלה ומלאכתו עיקר - עושין אותו טפלה לעולם הבא".

מבאר רבנו יונה זצ"ל במסכת אבות, שמי שלא עושה עבירות,לא מחלל שבת, לא פוגם בענייני קדושה, לא אוכל לא כשר וכו', אבל מצד שני התורה היא לא עיקר החיים שלו, אז אפילו אם הוא יזכה להיות בגן עדן, הוא יהיה נחשב לטפל שם, ולא יזכה שם למקום גבוה.

השוחד שבתוך האדם

בס"ד

כשבאים שני אנשים אשר אי הסכמה שורר ביניהם לעמוד לדין. ידוע האיסור שיש על הדיין לקחת שוחד. איסור זה נכתב בתורה בספר דברים בתחילת פרשת שופטים: "ולא תיקח שוחד, כי השוחד יעור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים".

גם בתוך נפשו של האדם פעמים רבות עומדים שני רצונות מתנגדים, מצד אחד האדם רוצה דבר מסויים ומצד שני הוא מבין שזה לא טוב עבורו ועל כן יש לו גם רצון להמנע מאותו דבר. דוגמאות לשני רצונות מתנגשים ישנם לרוב, וכל אדם שיתבונן, ישים לב שבכל יום מתעוררים בו שני רצונות כאלו.

מה עושים שני הרצונות הללו, הרי לעמק השווה אין הם מסוגלים להגיע? הם הולכים לדיין, לשופט, ומי הוא אותו דיין ושופט? זה השכל. תפקידו של השכל הוא להכריע בין שני הרצונות ולהסיק איזה רצון יותר טוב עבור האדם ומה נכון לעשות.

אך בשלב זה עולה בעיה גדולה: אחד הרצונות, על פי רוב הרצון הלא טוב, אשר בשמו הידוע הוא נקרא יצר הרע, שולח שוחד לשכל על ידי טענות שונות, הוא טוען שרווח גדול יקבל האדם אם יוחלט ללכת על פיו: הנאות, ריגושים, כבוד, כסף וכו' וכו'. השכל שהוא בעצם חלק מאותו אדם לו מובטחים הבטחות אלו, ולכן מיד מתפתה לרווחים הגדולים שמציע לו היצר הרע, וה"פסק דין" ניתן בצורה שגויה ובלתי אחראית.

תהליך שכזה הקורה בתוך נפשנו הוא המקור לכל הצרות, הנפילות ואי ההצלחות.

כיצד נצליח להתגבר על אותו רצון שלילי ולא נגרר אחרי השוחד וכל ה"פרסים" המוצעים לנו על ידי היצר? כיצד לא ניתן לשכל להחלש ולהכנע לאותו רצון?

בראש ובראשונה יש להרבות בלימוד תורה – "בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין" אומרים חז"ל.

בנוסף לכך יש להתחזק באמונה שתכלית החיים הם חיי הנצח ולא החיים העכשויים, שהליכה אחרי רצונות היצר הורסת לאדם את קומתו הרוחנית ומחלישה אותו נפשית. ומאידך, ההתגברות על הרצונות השליליים תזכה את האדם להתקדם עוד שלב לעבר חיים נעלים, מלאי סיפוק והנאה פנימית אמיתית, ותכשיר אותו לקראת חיי תענוג לנצח, לעד ולעולמי עולמים.

חשוב מאד גם להתפלל ולהתחנן לפני בורא עולם, שלא נסור אחרי יצרנו הרע, שנצליח תמיד ללכת רק אחרי יצרנו הטוב, ונקיים בשלמות את הכתוב בתורה: "העידתי בכם היום את השמים ואת הארץ, החיים והמות נתתי לפניך, הברכה והקללה, ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך".

תשובה מעומק הגלות

בס"ד

  

כל מי שמנסה בזמנינו להתעלות ברוחנית, לעבוד את הקדוש ברוך הוא וללכת בדרכיו, יודע שעליו לעבור ניסיונות רבים, והמשימה דורשת מסירות ונחישות. מי שדבק במשימה, ולא נשבר מקשיים ונפילות, זוכה להרגשות מרוממות ונשגבות, שמי שלא חווה אותם, לא יוכל להבינם, וגם את אחריתו לנצח, עין לא ראתה.

אך לצערנו, ישנם רבים המרגישים שהניסיונות קשים מדאי, שאין להם סיכוי להצליח, ושההתעלות מהם והלאה, ואזי פורשים הם מכל ההשקעה, וצוללים בתהומות החומר והתאוה. ישנם אף המרחיקים לכת, ומתקשים אפילו להאמין שאפשר וגם סביר, שהמשיח יבוא בקרוב.

בתורה, בפרשת ואתחנן (פרק ד', כ"ה-ל"א), מובאים פסוקים היכולים לחזק את אותן נפשות ולהפיח בהן רוח חיים. נתבונן בפסוקים, ונמלא את לבנו בתקווה חדשה.

ראשית נביא את הפסוקים המתארים את תקופת הגלות הקשה, את הירידה הרוחנית שרואים בזמנינו, את ההתערבבות התרבותית שנוצרה בין ישראל לעמים ואת הסגידה לאלילי החומר:

"כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם בארץ, והשחתם ועשיתם פסל תמונת כל, ועשיתם הרע בעיני ה' אלקיך להכעיסו. העידתי בכם היום את השמים ואת הארץ כי אבד תאבדון מהר מעל הארץ אשר אתם עברים את הירדן שמה לרשתה, לא תאריכן ימים עליה כי השמד תשמדון. והפיץ ה' אתכם בעמים, ונשארתם מתי מספר בגוים אשר ינהג ה' אתכם שמה. ועבדתם שם אלקים מעשה ידי אדם עץ ואבן אשר לא יראון ולא ישמעון ולא יאכלון ולא יריחון". 

במצב כזה ירוד, מי יכול לעלות על הדעת שיכולה עוד להיות תקומה לעם ישראל, שהיהודי יוכל מתוך שפלות כה גדולה להתעלות ולהגיע לפסגות רוחניות. אך התורה מגלה לנו, שהדבר כן אפשרי, הבה נראה את המשך הפסוקים:

"ובקשתם משם את ה' אלקיך ומצאת, כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך. בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים, ושבת עד ה' אלקיך ושמעת בקלו. כי אל רחום ה' אלקיך, לא ירפך ולא ישחיתך ולא ישכח את ברית אבתיך אשר נשבע להם".

הנה לנו הבטחה מפורשת, שאחרית ישראל לטובה, ולמרות הגלות הקשה, מובטח להם ישראל לשוב עד השם אלוקם.

אך השאלה שאמורה להשאל היא, אם כה רחוקים אנו מהשם יתברך, איך נגיע אליו, איך נדבק בו?

התשובה לשאלה זו טמונה במילים הנזכרות שכתבה התורה: "ובקשתם משם את ה' אלקיך ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך". באיזה שלב תתחילו לבקש את השם? לא אחרי שתהיו חזקים בתורה, אלא עוד "משם", מאותו בור תחתיות, מאותה ירידה רוחנית עמוקה, משם, כבר תוכלו לבקש את השם, וזאת משום השם נמצא איתנו כידוע גם במקומות הכי נמוכים. ואם באמת נבקש ונדרוש את השם בכל לבנו ונפשנו, נזכה לעשות תשובה אמיתית, נזכה להתענג את השם ולחזות בנועם השכינה.

מובטח להם לישראל שיעשו תשובה בסוף הגלות, כמובא בדברי חז"ל, ובעזרת השם ההבטחה הזו עומדת להתקיים בקרוב.

ממחלות דורנו- חוצפה וחוסר כבוד

בס"ד

  

חיים אנו בדור, שעליו אמרו חז"ל (סוף מסכת סוטה): "בעקבתא דמשיחא... חוצפא יסגא (בעקבות המשיח – חוצפה רבה)". לא נדיר בזמנינו לראות ילדים צועקים על הוריהם, תלמידים מתמרדים במוריהם ואנשים מציקים לשכניהם.

לפני שנים לא רבות, לא היה בנשמע תופעות של חוצפה כפי שאנו מכירים היום, ודרך אגב, זו אחת מן ההוכחות שביאת המשיח תהיה בעזרת השם ממש בקרוב.

למרות שחז"ל תיארו את דורנו כדור של חוצפא יסגא, ודאי שאין הדבר מקנה לנו היתר להתחצף, ועלינו לעבוד על מידותינו בכל דרך אפשרית, ולסגל לעצמנו את מידת ההכנעה והכבוד לכל אדם. עלינו להלחם נגד התופעות השליליות של הדור, ולא להשלים איתן חלילה.

ננסה להבין במה שונה דורנו מדורות הקודמים, שבו החוצפה לא הראתה כמעט פנים? מכך נוכל גם ללמוד מהי הדרך להסיר את מידת החוצפה מתוכנו:

בפרשת השבוע, פרשת דברים, משה רבנו מספר לעם ישראל את מה שקרה בעבר בחטא המרגלים, וכך הוא אומר להם: "ותקרבון אלי כולכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ, וישיבו אותנו דבר את הדרך אשר נעלה בה ואת הערים אשר נבוא אליהן". הסיבה שכתוב בפסוק "כולכם" מובאת שם בפירוש רש"י, וזה לשונו: "ותקרבון אלי כולכם – בערבוביא, ולהלן הוא אומר (דברים ה', כ') 'ותקרבון אלי כל ראשי שבטיכם וזקניכם ותאמרו הן הראנו וגו'', אותה קריבה היתה הוגנת: ילדים מכבדים את הזקנים ושלחום לפניהם, וזקנים מכבדים את הראשים ללכת לפניהם, אבל כאן 'ותקרבון עלי כולכם' – בערבוביא, ילדים דוחפין את הזקנים וזקנים דוחפין את הראשים".

צריך להבין מדוע באמת כאן בפרשה שלנו נערי ישראל התחצפו ודחפו את הזקנים, בעוד שלקמן הם נהגו כבוד בזקנים? התשובה היא שלקמן מדובר על מה שהיה מיד אחרי שמיעת עשרות הדברות בהר סיני, וכך נאמר שם: "ויהי כשמעכם את הקול מתוך החושך וההר בוער באש, ותקרבון אלי כל ראשי שבטיכם וזקניכם..." (דברים ה', כ').

עם ישראל קיבלו יראת שמים עצומה בעמדם מול הר סיני ובשמיעתם את קול השם יתברך, ועם יראת שמים כה גדולה, כל החופצה והמידות הרעות פשוט פורחות מהלב. מאידך, הפרשה שלנו, מדברת על זמן שהיה חסר לעם ישראל יראת שמים, שהרי כאן מדובר על בקשת עם ישראל לשלוח מרגלים, דבר שלא היה לרוחו של השם יתברך, ולכן אין פלא שהתגלתה כאן חופצה, ולא נתנו לזקנים את הכבוד הראוי.

מכאן נצא עם עצה לבני דורנו: אם חפצים אנו לסלק את החוצפה מהנהגתנו, ולהצליח לכבד כל אדם ואדם כראוי, נוסיף לעצמנו יראת שמים, נרגיש את כבוד השם יתברך השוכן בתוכנו, נרגיש את השכינה הממלאת את לבנו, ואז תחושה נעימה של יראת שמים נחוש בקרבנו.

עם רגשות ותחושות כאלו, באופן טבעי לא נצעק ונתחצף לאף אחד, נדבר לשני בכבוד, ובעצם גם אנו נהיה אנשים יותר מכובדים, שכן "איזהו מכובד? המכבד את הבריות" (פרקי אבות ד', א').

המסעות של החיים

בס"ד

בפרשת מסעי מתוארים כל המסעות שעם ישראל עברו מיציאתם ממצרים ועד סמוך לביאתם לארץ ישראל.

יש להבין מדוע התורה מייחסת חשיבות כה רבה לעניין המסעות ומאריכה בכך מאד, היה אפשר לקצר ולספר שעם ישראל יצא ממצרים, הלך ארבעים שנה במדבר והגיע לארץ ישראל, בלי כל הפירוט שמופיע שם בפרשה?

נסביר את העניין בעזרת השם במבט המשתקף על החיים הפרטיים של כל אדם ואדם.

סיפור המסעות של עם ישראל אינו סיפור היסטורי בלבד. מדובר על תהליך של מסעות שכל השואף לצאת מעבותות החומר ולהגיע לפסגת הקדושה והאושר עובר אותו.

האדם, כל עוד לבו תפוס בחומר ובתאוות אנוש, ממבט רוחני הוא עדיין נמצא בארץ מצרים – ארץ הטומאה, ועובד הוא שם בעבודת פרך את ה"פרעה" שלו – את היצר הרע שלו. כל אשר יאמר לו יצרו, מציית הוא לדבריו, וזוהי עבודת פרך אמיתית.

כשאדם מתבגר קצת בשכלו, ומבין שחיים של שקיעות בחומר אינם חיים, ושאיפה לצאת מבור התחתית ולעלות להר הקדושה מתנחלת בלבו, אז מתחיל אצלו תהליך המסעות. קודם פורק הוא מעליו את עול יצרו – עולו של פרעה, ובמסירות נפש הוא בורח מה"מצרים" שלו בחפזון.

אך עד שהוא יגיע לבחינה הרוחנית של ארץ ישראל – בחינת הקדושה, הדבקות והאושר, עליו לעבור מסעות רבות. בדרך יהיו מאבקים וניסיונות, רצון לשוב לארץ הטומאה יתעוררו בו מידי פעם, וגם כשלונות ומעידות יהיו מנת חלקו.

במצב שכזה אדם עלול להשבר ולהתייאש. משפטים כעין "אני, לקדושה ולרוחניות לעולם לא אגיע", יופיעו במוחו למורת רוחו.

וכאן בפרשתנו, באה התורה ומספרת לאדם שנמצא במצב זה, שידע שמה שעובר עליו הנו מהלך טבעי ומתבקש. הוא פשוט עובר עכשיו "מסעות". המסעות שעם ישראל עבר בזמנו, עוברים עליו כעת בתוך לבו פנימה.

ומכאן מגיעה הבשורה הטובה: כמו שעם ישראל הגיע בסופו של דבר לארץ ישראל, וכל מסע ומסע שעבר עליו, רק קידם אותו עוד יותר לעבר הפסגה, ומכל נפילה צמחה עליה, כך זה גם אצלך. כל ניסיון, כל מעידה וכל קושי, רק מקדמים אותך יותר לעבר מילוי שאיפותיך. אל תתייאש, רק תמשיך להתחזק, ובאמונה שלמה תמשיך בהשתדלותך. בסוף ודאי תגיע למחוז חפצך, ושמחה ונחת עד אין קץ ימלאו את לבך.

להיות מוכנים לביאת המשיח

בס"ד

הכל מדברים שהתקופה הנוכחית היא תקופת ביאת המשיח, והדבר מחייב הרבה, כי צריך להכין עצמו להיות ראוי לזכות בימות המשיח. צריך לזכות ליראת שמים, לקבל טעם ברוחניות, להתקשר למדות טובות, וכך יתכן לקבל את אשר ינתן בימות המשיח.

כי מה הם "ימות המשיח"? מה יהיה כשנזכה כבר לבואו? יוכלו לזכות לרוחניות באופן מורחב. אולם האיש אשר כולו מלא במדות רעות ורחוק מלהתקרב לה' יתברך, איך יתכן לו לזכות בימות המשיח?! כדי לזכות ברוחניות בימות המשיח צריך שימצא באדם בית קיבול לכך.

וכך היה ה"חפץ חיים" אומר: "מלך המשיח מוכרח לבוא במהרה, כי עוד מעט לא יהיה לו אל מי לבוא". והיינו, כי המשיח צריך שיהיה לו אל מי לבוא, ולא אל כל אחד הוא יכול לבוא. צריך להיות ראוי ומוכשר לזכות לבואו: תשוקה אל השם יתברך, יראה מלפניו והליכה בדרכיו. הם המה המאפשרים לזכות ברוחניות וקרבת השם יתברך בעת שכבר ניתן לאדם לזכות בזה.

הלא כה דיבר הנביא: "ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד על דברי", ואשר אין בו המדות הללו: ענוה, התרחקות מתאוות העולם הזה ויראת שמים, אין השם יתברך חפץ להביט אליו, ואיך יתכן שיזכה לקירבת השם יתברך גם בעת שזה ניתן לאדם.

(קונטרס "מכל מלמדי השכלתי", עמ' ל' – ל"א)

יגעת ומצאת

בס"ד

מעשה אמיתי בשני סוחרים מאותה עיירה שעשו ביניהם עסקה. אך התגלגל הדבר ונוצר ספק גדול בענייני הכספים, ועתה זקוקים היו השניים לרב שיכריע בענינם.

מכיון שמדובר היה על שאלה סבוכה, הוחלט ביניהם לנסוע לעיר רחוקה, בה גר היה רבי משולם איגרא, אחד מגדולי פוסקי ההלכה בעם ישראל שחיו באותה תקופה.

הגיעו הסוחרים לעיר הרחוקה, נכנסו לרב, וכל אחד מהשניים הציג את טענותיו. הרב שמע את הדברים ולאחר מכן שקע במחשבות. לאחר זמן קצר אמר להם כך: "תראו, השאלה שלכם מסובכת מאד, אינני יכול לתת לכם תשובה מיידית, עלי לעיין בספרים, ללמוד היטב את הסוגיה, ורק אז אוכל בעזרת השם להכריע ולפסוק את הדין".

אכזבה גדולה חדרה ללבות הסוחרים, וההחלטה הבאה גמלה בלבם: מכיון שרבי משולם לא יכול להכריע באופן מיידי בדיננו, וההכרעה דחופה לנו מאד, נחזור לעיירה שלנו, נכנס לרב העיירה, ונציג לפניו את שאלתינו. מי יודע, אולי ממנו נקבל תשובה מיידית?

ואכן, הסוחרים חזרו את כל המרחק הגדול עד עיירתם, נכנסו לרב העיירה ודברו את דברם. הרב הבין שאכן מדובר על עניין סבוך. הוא נכנס לחדרו, שהה שם כמה דקות, יצא מהחדר, וללא היסוס פסק לסוחרים את הדין והכריע בעניינם.

תדהמה אחזה בסוחרים, לא ידעו הם כמה גדול הרב של העיירה שלהם. רב שיכול להכריע בדקות ספורות בשאלה כזו, אכן רב עצום הוא. הם כל כך התרגשו, עד שהלכו ופרסמו ברבים את גדולת רבם ואת יכולת פסיקתו.

לימים נזדמנו השניים לעיירה הרחוקה, מקום מושבו של רבי משולם איגרא, והחליטו להכנס לרבי משולם לשמוע את תשובתו לשאלתם, למרות שכבר לא היה מכך תועלת מעשית.

הרב קיבלם בספר פנים יפות, וענה להם בדיוק את אותה תשובה שרב העיירה ענה להם. ממש את אותה תשובה.

הם לא התאפקו וסיפרו לרבי משולם את שאירע להם עם רב עיירתם, איך שהוא הצליח לענות תוך דקות את אותה תשובה.

כששמע זאת רבי משולם, גם הוא התפעל מאד, והחליט לנסוע לעיירה של הסוחרים, ולהכיר מקרוב את רב העיירה. "אם כה גדול בתורה הוא רב העיירה שלהם, גם אני רוצה ללמוד ממנו תורה ולהחכים", אמר רבי משולם.

הגיע רבי משולם לעיירה, נכנס לרב והחל לשוחח עמו. במהלך השיחה ביקש הוא מאד מהרב לגלות לו איך הוא הצליח לפתור את השאלה הסבוכה של הסוחרים בזמן כה קצר? הרב נאות לענות על השאלה והסביר לרבי משולם שכששמע הוא את השאלה, מיד הבין שבאמת מדובר על שאלה קשה, והוא גם ידע שמהתעמקות קצרה בספרים, באופן טבעי לא תיפול ההכרעה בדינם. אך מצד שני היה לו חשוב שלא להשיב את פני הסוחרים ריקם, כדי שבני העיר לא ירננו שהרב לא יודע לענות על שאלות כראוי, ועל ידי כך הציבור יסור פחות למשמעתו.

אז מה עשה רב העיירה? נכנס לחדר, שפך את שיחו לפני בורא עולם, והרבה בתחנונים שהבורא יתברך יאיר את עיניו בהבנת הסוגיה ובהכרעת הדין. ואז באופן פלאי, פתח הוא את אחד הספרים שהיו מונחים בחדר, ובמקום שנפתח הספר, נמצא כתוב דבר הלכה ששפך אור על קושית הסוחרים, ומיד הוא הבין את הפסק שעליו לפסוק.

שמע רבי משולם את דברי הרב והפטיר כך: מכיר אני בי, שגם ביכולתי היה להכנס לחדר לאחר שהסוחרים הציגו לפני את שאלתם, ולשפוך תחינה לבורא עולם שיגלה לי מה הדין בנידון המדובר, ויודע אני שהקדוש ברוך הוא היה עונה לבקשתי ותוך דקות הייתי יכול לפסוק את הדין ולענות תשובה לסוחרים. אך לא זו הדרך ללמוד תורה ולא זו הדרך לפסוק הלכה.

אדם חייב להתאמץ, לעמול, להתייגע, ורק אז בהירות התורה תושפע במוחו ותמלא את לבו, רק אז ראוי הוא להקרא גדול אמיתי בתורה.

מסיפור זה נלמד שלמרות שלכל הדיעות אדם חייב להתפלל להצלחתו, אך אסור שתפילה תבוא במקום התאמצות. "אדם לעמל יולד" נאמר בפסוק, ומסבירה הגמרא שהכוונה ל"עמל תורה" (סנהדרין צ"ט ע"ב). בתורה, בתיקון המידות ובכל ענייני עבודת השם, אדם צריך להתאמץ ולהתייגע בכל כוחותיו, ואז יתקיימו בו דברי החכמים במסכת אבות "יגעת ומצאת – תאמין".