שמחה של מצוה

בס"ד

הצדיק רבי אריה לוין זצ"ל הגיע לבית כלא בריטי לבקר אסירים יהודים זמן קצר קודם ביצוע גזר הדין שנגזר עליהם, גזר דין של מוות בתליה.

הוא הביא איתו תפילין, והאסירים כל כך התרגשו. הם ידעו שזו הפעם האחרונה בחיים שלהם שהם זוכים להניח תפילין. הם חיבקו את התפילין כשדמעות מציפות אותם, ולא רצו להפרד מהתפילין.

לימים הוזמן הצדיק רבי אריה לחגיגת בר מצוה שנערכה למספר נערים בגימנסיה בתל אביב, והוא סיפר לנערי הבר מצוה על המעמד המרגש שהיה בזמן הבאת התפילין לאסירים בכלא הבריטי.

ואז פנה הצדיק לנערים, וכה אמר להם: אתם חושבים שצריך לחכות ליום האחרון שבו זוכים להניח תפילין בשביל להתרגש ולשמוח במיוחד עם מצוה יקרה זו? ודאי שלא צריך, אתם שעכשיו מתחילים להניח תפילין, כבר מהיום הראשון תתרגשו מאד לקראת המצוה, ותקיימו אותה בשמחה ובהתלהבות.

הסקרנות השלילית

בס"ד

אחת מהתכונות החשובות שנתן לנו הבורא יתברך היא מידת הסקרנות. לולא הסקרנות היינו נשארים בורים ועמי הארצות, וכל ההתפתחות של החכמות השונות הייתה נמנעת.

אך כמו שבכל דבר יש בו את הטוב ויש בו את הרע, כך הוא גם בסקרנות. הסקרנות יכולה לסייע לאדם להיות חכם נשגב, אך היא יכולה גם להוריד אותו לתהום רבתי.

כשאדם משחרר את יצר הסקרנות שלו לעבר מקומות, תכנים, תמונות, סרטים וכו' שליליים, הרי מוחו מתמלא בזוהמה, הטוהר מסתלק ממנו והחשק להתחבר לעניינים נעלים נחלש.

בתורה נאמר: "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם". הוזהרנו בזאת שלא לסור אחרי המשיכות שבלב ולא להתפתות לסקרנות הטבעית השלילית.

כדי להחליש את אותה סקרנות, עלינו להתרגל לשמור על עינינו ולא להסתכל על דברים שהמשיכה אחריהם אינה טובה עבורנו. משיכת הלב לדבר מסויים מתחילה מראיית אותו דבר בעין. זאת גם לימדו אותנו רבותינו ז"ל באומרם: "העין רואה והלב חומד וכלי המעשה גומרים".

רוצים לדעת איך גדולי התורה שמרו על עיניהם ועד היכן הגיע כחם בעצירת יצר הסקרנות? קראו את הסיפור הבא:

לפני עשרות בשנים, אנשי ירושלים התרגשו לקראת מאורע מיוחד: המכונית הראשונה עומדת להגיע לירושלים. כולם חיכו לראות את הפלא הגדול, איך עגלה ממתכת נוסעת ללא סוסים המושכים אותה מקדימה.

והנה הגיע היום המיוחל, והמכונית הוכנסה לעיר. גברים, נשים וטף יצאו לרחובות כדי לצפות באותו פלא שנקרא מכונית, אפילו ילדי ה"תלמוד תורה" יצאו בהמוניהם. אך ילד אחד צדיק וטהור, ילד חכם אשר ידע שאין דבר שישווה לתורה, ולא שווה לבטל את לימודה אפילו לזמן קצר עבור איזו קופסת ברזל שנקראת מכונית, החליט להמשיך בשמחה להגות בתורה, ולא יצא לרחוב כפי שעשו  חבריו. שמו של הילד הזה היה שלמה זלמן אוירבך, שלימים נודע לאחד מגדולי התורה וצדיקי הדור.

דרגתו של הילד אמנם דרגה גבוהה היא, וגם לא מדובר במעשה זה על סקרנות ממש שלילית, אך בודאי שכל אחד מאתנו יכול לקחת לעצמו איזה חיזוק מסיפור זה, ולהתקדם לפחות בצעד אחד, ביכולת השליטה שלו על הסקרנות השלילית.

יגעת ומצאת

בס"ד

מעשה אמיתי בשני סוחרים מאותה עיירה שעשו ביניהם עסקה. אך התגלגל הדבר ונוצר ספק גדול בענייני הכספים, ועתה זקוקים היו השניים לרב שיכריע בענינם.

מכיון שמדובר היה על שאלה סבוכה, הוחלט ביניהם לנסוע לעיר רחוקה, בה גר היה רבי משולם איגרא, אחד מגדולי פוסקי ההלכה בעם ישראל שחיו באותה תקופה.

הגיעו הסוחרים לעיר הרחוקה, נכנסו לרב, וכל אחד מהשניים הציג את טענותיו. הרב שמע את הדברים ולאחר מכן שקע במחשבות. לאחר זמן קצר אמר להם כך: "תראו, השאלה שלכם מסובכת מאד, אינני יכול לתת לכם תשובה מיידית, עלי לעיין בספרים, ללמוד היטב את הסוגיה, ורק אז אוכל בעזרת השם להכריע ולפסוק את הדין".

אכזבה גדולה חדרה ללבות הסוחרים, וההחלטה הבאה גמלה בלבם: מכיון שרבי משולם לא יכול להכריע באופן מיידי בדיננו, וההכרעה דחופה לנו מאד, נחזור לעיירה שלנו, נכנס לרב העיירה, ונציג לפניו את שאלתינו. מי יודע, אולי ממנו נקבל תשובה מיידית?

ואכן, הסוחרים חזרו את כל המרחק הגדול עד עיירתם, נכנסו לרב העיירה ודברו את דברם. הרב הבין שאכן מדובר על עניין סבוך. הוא נכנס לחדרו, שהה שם כמה דקות, יצא מהחדר, וללא היסוס פסק לסוחרים את הדין והכריע בעניינם.

תדהמה אחזה בסוחרים, לא ידעו הם כמה גדול הרב של העיירה שלהם. רב שיכול להכריע בדקות ספורות בשאלה כזו, אכן רב עצום הוא. הם כל כך התרגשו, עד שהלכו ופרסמו ברבים את גדולת רבם ואת יכולת פסיקתו.

לימים נזדמנו השניים לעיירה הרחוקה, מקום מושבו של רבי משולם איגרא, והחליטו להכנס לרבי משולם לשמוע את תשובתו לשאלתם, למרות שכבר לא היה מכך תועלת מעשית.

הרב קיבלם בספר פנים יפות, וענה להם בדיוק את אותה תשובה שרב העיירה ענה להם. ממש את אותה תשובה.

הם לא התאפקו וסיפרו לרבי משולם את שאירע להם עם רב עיירתם, איך שהוא הצליח לענות תוך דקות את אותה תשובה.

כששמע זאת רבי משולם, גם הוא התפעל מאד, והחליט לנסוע לעיירה של הסוחרים, ולהכיר מקרוב את רב העיירה. "אם כה גדול בתורה הוא רב העיירה שלהם, גם אני רוצה ללמוד ממנו תורה ולהחכים", אמר רבי משולם.

הגיע רבי משולם לעיירה, נכנס לרב והחל לשוחח עמו. במהלך השיחה ביקש הוא מאד מהרב לגלות לו איך הוא הצליח לפתור את השאלה הסבוכה של הסוחרים בזמן כה קצר? הרב נאות לענות על השאלה והסביר לרבי משולם שכששמע הוא את השאלה, מיד הבין שבאמת מדובר על שאלה קשה, והוא גם ידע שמהתעמקות קצרה בספרים, באופן טבעי לא תיפול ההכרעה בדינם. אך מצד שני היה לו חשוב שלא להשיב את פני הסוחרים ריקם, כדי שבני העיר לא ירננו שהרב לא יודע לענות על שאלות כראוי, ועל ידי כך הציבור יסור פחות למשמעתו.

אז מה עשה רב העיירה? נכנס לחדר, שפך את שיחו לפני בורא עולם, והרבה בתחנונים שהבורא יתברך יאיר את עיניו בהבנת הסוגיה ובהכרעת הדין. ואז באופן פלאי, פתח הוא את אחד הספרים שהיו מונחים בחדר, ובמקום שנפתח הספר, נמצא כתוב דבר הלכה ששפך אור על קושית הסוחרים, ומיד הוא הבין את הפסק שעליו לפסוק.

שמע רבי משולם את דברי הרב והפטיר כך: מכיר אני בי, שגם ביכולתי היה להכנס לחדר לאחר שהסוחרים הציגו לפני את שאלתם, ולשפוך תחינה לבורא עולם שיגלה לי מה הדין בנידון המדובר, ויודע אני שהקדוש ברוך הוא היה עונה לבקשתי ותוך דקות הייתי יכול לפסוק את הדין ולענות תשובה לסוחרים. אך לא זו הדרך ללמוד תורה ולא זו הדרך לפסוק הלכה.

אדם חייב להתאמץ, לעמול, להתייגע, ורק אז בהירות התורה תושפע במוחו ותמלא את לבו, רק אז ראוי הוא להקרא גדול אמיתי בתורה.

מסיפור זה נלמד שלמרות שלכל הדיעות אדם חייב להתפלל להצלחתו, אך אסור שתפילה תבוא במקום התאמצות. "אדם לעמל יולד" נאמר בפסוק, ומסבירה הגמרא שהכוונה ל"עמל תורה" (סנהדרין צ"ט ע"ב). בתורה, בתיקון המידות ובכל ענייני עבודת השם, אדם צריך להתאמץ ולהתייגע בכל כוחותיו, ואז יתקיימו בו דברי החכמים במסכת אבות "יגעת ומצאת – תאמין".

אוהבים לקבל תוכחות

בס"ד

רב גדול היה רבי ירוחם הלוי, משגיח רוחני בישיבת מיר היה הרב, ומגדולי המוסר של דורו.

במשך תקופה מסויימת הזדמן לרב להתארח באחת מעיירות אירופה, עיירה שגרו בה יהודים רבים, אשר למרות היותם שומרי תורה ומצוות, עבודת השם לא הייתה בראש מעיינם.

ביקשו מהרב לשאת דרשה בבית כנסת המרכזי של העיירה, אך הרב לא שש להצעה זו, שכן רגיל היה הרב בדרשותיו להראות לציבור מה עליהם לתקן בדרכיהם ובמעשיהם, וסגנון כזה של דיבור, לא יהיה ערב לאוזניהם של יהודי העיירה.

בסופו של דבר, מפני כבוד הציבור וכדי לא לפגוע בהם, החליט הרב לשאת דרשה, ויהי מה...

לקראת הדרשה התרגשות רבתי נסובה על אנשי העיר, וכל אנשי העירה הגיעו בהמונם לבית הכנסת, חלקם זכו להכנס לתוך הבית כנסת, וחלקם מצאו מקום בחצר ובכל פינה פנויה שרק היה ניתן למצוא.

הרב התחיל לדבר, והנה לא עוברות דקות רבות, והנוכחים מתחילים לעזוב את מקום הדרשה. איש אחר איש יוצאים הם מן שטח הבית כנסת, עד שלבסוף נותר הרב לבדו. לא מצא חן בעיניהם כלל שהרב מראה להם עניינים שעליהם לתקן, ויש יכול להיות שמשהו לא מושלם אצלם?!

כעבור שנים, סיפר הרב את אשר אירע באותה עיירה, וגם הקשה הוא קושיה? מה ההבדל בין בני אותה עיירה, שחרה להם סגנון דיבורי, לבין בני הישיבה שכל כך אוהבים את דרשותיי, מצפים הם לקראתם, ושמחים הם על כל מילה שהם זוכים לשמוע ממני?

ובמשל הבא השכיל הרב לבאר את העניין:

היו הייתה עיר מתקדמת, עיר אשר פלאי הטכנולוגיה כבשו את כל שטחי פעילותה, ושום שימוש בבעלי חיים לא נעשה שם, הכל עבד על ידי המכונות. תושבי העיר לא ידעו אפילו מה זה לרכב על סוס. יום אחד הגיעו לשם אורחים מרחוק, הם הגיעו מעיירה נידחת ששם עדיין סוסים היו מכלי התחבורה השכיחים.

האורחים היקרים נכנסו לעיר המתקדמת כשהם רוכבים על סוסים, וכשראו אותם תושבי העיר המתקדמת, נפערו עיניהם, מה זה היצור הזה? נשאלה שם השאלה. יצור שהחלק התחתון שלו נראה כמו בעל חי עם ארבעה רגליים, והחלק העליון שלו נראה ממש כמו בן אדם, איזה פלא....

רק לאחר כמה דקות, כשהאורחים ירדו מהסוסים, הבינו סוף כל סוף תושבי העיר המתקדמת, שבכלל לא מדובר על יצור חדש ומשונה, ה"יצור" הזה הוא בעצם שני יצורים, בעל חי שעליו רוכב אדם.

אמר הרב ירוחם: בני הישיבה יודעים שכל יהודי מורכב מסוס ועליו רוכב אדם. הסוס זה הגוף שלנו, אשר רודף הוא אחר התאוות החומריות והרצונות הגשמיים. על הסוס נמצא ה"אני" שלנו – הנשמה שלנו. הסוס באופן טבעי הוא פראי מאד: כועס, מתגאה, רודף אחרי תאוות, רץ אחרי כסף ועוד. אך ביכולת האדם הרוכב לשלוט על הסוס, לאלף אותו, לעשות אותו ממושמע והולך בדרך ישרה.

כשאני דורש לבני הישיבה דברי תוכחה ואומר להם מה עליהם לתקן, יודעים הם הבחורים שאני לא מתכוון שאצלם משהו לא בסדר, ברור להם שאם יש משהו לא תקין, משהו פגום, זה נמצא רק בסוס שלהם. אני מלמד אותם לשלוט את הסוס שלהם, איך לרסן אותו ולעשות אותו מתוקן. ממילא שמחים הם על כל דבר חדש שהם לומדים ממני, וכי יש תענוג לאדם יותר מאשר לשלוט על הסוס שלו?

אך בני אותה עיירה, לא השכילו להבין זאת, ולהבנתם הרצונות החומריים שלנו, החסרונות שלנו, הפגמים שלנו, זה האדם עצמו. זה לא שיש כאן גוף ומעליו ובתוכו נשמה, אלא הכל זה דבר אחד. אם כן, ודאי שקשה להם לשמוע דברי תוכחה, ולהבין שיש דברים שהם לא בסדר בהם.

"רבי אומר: איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם? יאהב את התוכחות, שכל זמן שתוכחות בעולם נחת רוח באה לעולם, טובה וברכה באין לעולם, ורעה מסתלקת מן העולם שנאמר (משלי כ"ד) ולמוכיחים ינעם ועליהם תבא ברכת טוב" (גמרא מסכת תמיד כ"ח ע"א).

עכשיו יודעים גם אנו כיצד לאהוב את התוכחות.