הסקרנות השלילית

בס"ד

אחת מהתכונות החשובות שנתן לנו הבורא יתברך היא מידת הסקרנות. לולא הסקרנות היינו נשארים בורים ועמי הארצות, וכל ההתפתחות של החכמות השונות הייתה נמנעת.

אך כמו שבכל דבר יש בו את הטוב ויש בו את הרע, כך הוא גם בסקרנות. הסקרנות יכולה לסייע לאדם להיות חכם נשגב, אך היא יכולה גם להוריד אותו לתהום רבתי.

כשאדם משחרר את יצר הסקרנות שלו לעבר מקומות, תכנים, תמונות, סרטים וכו' שליליים, הרי מוחו מתמלא בזוהמה, הטוהר מסתלק ממנו והחשק להתחבר לעניינים נעלים נחלש.

בתורה נאמר: "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם". הוזהרנו בזאת שלא לסור אחרי המשיכות שבלב ולא להתפתות לסקרנות הטבעית השלילית.

כדי להחליש את אותה סקרנות, עלינו להתרגל לשמור על עינינו ולא להסתכל על דברים שהמשיכה אחריהם אינה טובה עבורנו. משיכת הלב לדבר מסויים מתחילה מראיית אותו דבר בעין. זאת גם לימדו אותנו רבותינו ז"ל באומרם: "העין רואה והלב חומד וכלי המעשה גומרים".

רוצים לדעת איך גדולי התורה שמרו על עיניהם ועד היכן הגיע כחם בעצירת יצר הסקרנות? קראו את הסיפור הבא:

לפני עשרות בשנים, אנשי ירושלים התרגשו לקראת מאורע מיוחד: המכונית הראשונה עומדת להגיע לירושלים. כולם חיכו לראות את הפלא הגדול, איך עגלה ממתכת נוסעת ללא סוסים המושכים אותה מקדימה.

והנה הגיע היום המיוחל, והמכונית הוכנסה לעיר. גברים, נשים וטף יצאו לרחובות כדי לצפות באותו פלא שנקרא מכונית, אפילו ילדי ה"תלמוד תורה" יצאו בהמוניהם. אך ילד אחד צדיק וטהור, ילד חכם אשר ידע שאין דבר שישווה לתורה, ולא שווה לבטל את לימודה אפילו לזמן קצר עבור איזו קופסת ברזל שנקראת מכונית, החליט להמשיך בשמחה להגות בתורה, ולא יצא לרחוב כפי שעשו  חבריו. שמו של הילד הזה היה שלמה זלמן אוירבך, שלימים נודע לאחד מגדולי התורה וצדיקי הדור.

דרגתו של הילד אמנם דרגה גבוהה היא, וגם לא מדובר במעשה זה על סקרנות ממש שלילית, אך בודאי שכל אחד מאתנו יכול לקחת לעצמו איזה חיזוק מסיפור זה, ולהתקדם לפחות בצעד אחד, ביכולת השליטה שלו על הסקרנות השלילית.

השוחד שבתוך האדם

בס"ד

כשבאים שני אנשים אשר אי הסכמה שורר ביניהם לעמוד לדין. ידוע האיסור שיש על הדיין לקחת שוחד. איסור זה נכתב בתורה בספר דברים בתחילת פרשת שופטים: "ולא תיקח שוחד, כי השוחד יעור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים".

גם בתוך נפשו של האדם פעמים רבות עומדים שני רצונות מתנגדים, מצד אחד האדם רוצה דבר מסויים ומצד שני הוא מבין שזה לא טוב עבורו ועל כן יש לו גם רצון להמנע מאותו דבר. דוגמאות לשני רצונות מתנגשים ישנם לרוב, וכל אדם שיתבונן, ישים לב שבכל יום מתעוררים בו שני רצונות כאלו.

מה עושים שני הרצונות הללו, הרי לעמק השווה אין הם מסוגלים להגיע? הם הולכים לדיין, לשופט, ומי הוא אותו דיין ושופט? זה השכל. תפקידו של השכל הוא להכריע בין שני הרצונות ולהסיק איזה רצון יותר טוב עבור האדם ומה נכון לעשות.

אך בשלב זה עולה בעיה גדולה: אחד הרצונות, על פי רוב הרצון הלא טוב, אשר בשמו הידוע הוא נקרא יצר הרע, שולח שוחד לשכל על ידי טענות שונות, הוא טוען שרווח גדול יקבל האדם אם יוחלט ללכת על פיו: הנאות, ריגושים, כבוד, כסף וכו' וכו'. השכל שהוא בעצם חלק מאותו אדם לו מובטחים הבטחות אלו, ולכן מיד מתפתה לרווחים הגדולים שמציע לו היצר הרע, וה"פסק דין" ניתן בצורה שגויה ובלתי אחראית.

תהליך שכזה הקורה בתוך נפשנו הוא המקור לכל הצרות, הנפילות ואי ההצלחות.

כיצד נצליח להתגבר על אותו רצון שלילי ולא נגרר אחרי השוחד וכל ה"פרסים" המוצעים לנו על ידי היצר? כיצד לא ניתן לשכל להחלש ולהכנע לאותו רצון?

בראש ובראשונה יש להרבות בלימוד תורה – "בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין" אומרים חז"ל.

בנוסף לכך יש להתחזק באמונה שתכלית החיים הם חיי הנצח ולא החיים העכשויים, שהליכה אחרי רצונות היצר הורסת לאדם את קומתו הרוחנית ומחלישה אותו נפשית. ומאידך, ההתגברות על הרצונות השליליים תזכה את האדם להתקדם עוד שלב לעבר חיים נעלים, מלאי סיפוק והנאה פנימית אמיתית, ותכשיר אותו לקראת חיי תענוג לנצח, לעד ולעולמי עולמים.

חשוב מאד גם להתפלל ולהתחנן לפני בורא עולם, שלא נסור אחרי יצרנו הרע, שנצליח תמיד ללכת רק אחרי יצרנו הטוב, ונקיים בשלמות את הכתוב בתורה: "העידתי בכם היום את השמים ואת הארץ, החיים והמות נתתי לפניך, הברכה והקללה, ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך".

הדרך להיות עשירים

בס"ד

רוצים להיות עשירים? לא צריך בשביל כך שיהיה לנו הרבה כסף. כתוב בפרקי אבות (ד', א') "איזהו עשיר? השמח בחלקו". פשוט נלמד לשמוח במה שיש לנו ולא נפזול לעבר מה שאין לנו. אם נעשה כך, לא רק שנהיה עשירים, אלא נהיה עוד יותר עשירים מהעשירים הגדולים הידועים בעולם. זאת משום שהעשירים הגדולים תמיד מרגישים שחסר להם, הם עושים כל הזמן מאמצים להגדיל את ההון שלהם. אך ה"שמח בחלקו", מרגיש שיש לו הכל, ממש לא חסר לו כלום, וזהו העשיר האמיתי.

אומר דוד המלך עליו השלום (תהילים ל"ז, כ"ה): "נער הייתי גם זקנתי, ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם". שואלים הרבה, הרי ידוע על הרבה צדיקים שהיו עניים מרודים, ואפילו פת לחם הייתה חסרה בביתם, אם כן, לא מובן איך דוד המלך אומר שהוא לא ראה צדיק נעזב מבקש לחם? אלא שכוונת דוד המלך היא שהצדיק לא מבקש לחם, אפילו שישנו מחסור רב בביתו, הוא לא מרגיש זאת. הצדיק חי חיים מאושרים, והרגשה איתנה אופפת אותו, שלא חסר לו כלום בעולמו.

בדורות קודמים, הרבה אנשים חיו בתחושה כזו שלא חסר להם כלום. מה אדם כבר היה צריך באותם דורות? בית בסיסי לגור בו, מיטה פשוטה לישון עליה, ספסל לשבת עליו, שולחן, נרות לתאורה, קמח לעשות לחם, כסף לקנות בשר, דגים ויין לשבת, ואולי עוד כמה דברים. מוצרי חשמל, ריהוט מהודר, מאכלים מגוונים, רכבים ועוד הרבה מוצרים ותענוגים של דורנו, לא היו קיימים באותם ימים.

בדור המשופע שלנו, ודאי יותר קשה להיות "עשיר", להיות ה"שמח בחלקו". במיוחד מאז המצאת הדפוס ומיני המדיה בהמשך, המציגים לעינינו פרסומות על כמעט אין סוף פריטים, נותנים לנו את ההרגשה שאנו זקוקים למוצרים רבים, וטורדים את לבנו במחשבות כיצד נשיג את כל מה שכאילו חסר לנו. לא מוגזם לעניות דעתנו לומר, שהפרסום גרם הרס רב בעם ישראל, ואילו לא היו מתחילים בכלל עם כל עניין הפרסומות, עם ישראל היה נראה הרבה יותר טוב.

אך אל לנו להתייאש, גם לנו היכולת והזכות להיות עשירים, פשוט נמעט מעינינו מבטים על פרסומות מושכות, נדיר את לבנו מטרדות החומר, ונהיה תמיד שמחים בחלקנו. אז באמת נהיה עשירים, ונחיה באושר רב לעולמים.

תשובה מעומק הגלות

בס"ד

  

כל מי שמנסה בזמנינו להתעלות ברוחנית, לעבוד את הקדוש ברוך הוא וללכת בדרכיו, יודע שעליו לעבור ניסיונות רבים, והמשימה דורשת מסירות ונחישות. מי שדבק במשימה, ולא נשבר מקשיים ונפילות, זוכה להרגשות מרוממות ונשגבות, שמי שלא חווה אותם, לא יוכל להבינם, וגם את אחריתו לנצח, עין לא ראתה.

אך לצערנו, ישנם רבים המרגישים שהניסיונות קשים מדאי, שאין להם סיכוי להצליח, ושההתעלות מהם והלאה, ואזי פורשים הם מכל ההשקעה, וצוללים בתהומות החומר והתאוה. ישנם אף המרחיקים לכת, ומתקשים אפילו להאמין שאפשר וגם סביר, שהמשיח יבוא בקרוב.

בתורה, בפרשת ואתחנן (פרק ד', כ"ה-ל"א), מובאים פסוקים היכולים לחזק את אותן נפשות ולהפיח בהן רוח חיים. נתבונן בפסוקים, ונמלא את לבנו בתקווה חדשה.

ראשית נביא את הפסוקים המתארים את תקופת הגלות הקשה, את הירידה הרוחנית שרואים בזמנינו, את ההתערבבות התרבותית שנוצרה בין ישראל לעמים ואת הסגידה לאלילי החומר:

"כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם בארץ, והשחתם ועשיתם פסל תמונת כל, ועשיתם הרע בעיני ה' אלקיך להכעיסו. העידתי בכם היום את השמים ואת הארץ כי אבד תאבדון מהר מעל הארץ אשר אתם עברים את הירדן שמה לרשתה, לא תאריכן ימים עליה כי השמד תשמדון. והפיץ ה' אתכם בעמים, ונשארתם מתי מספר בגוים אשר ינהג ה' אתכם שמה. ועבדתם שם אלקים מעשה ידי אדם עץ ואבן אשר לא יראון ולא ישמעון ולא יאכלון ולא יריחון". 

במצב כזה ירוד, מי יכול לעלות על הדעת שיכולה עוד להיות תקומה לעם ישראל, שהיהודי יוכל מתוך שפלות כה גדולה להתעלות ולהגיע לפסגות רוחניות. אך התורה מגלה לנו, שהדבר כן אפשרי, הבה נראה את המשך הפסוקים:

"ובקשתם משם את ה' אלקיך ומצאת, כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך. בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים, ושבת עד ה' אלקיך ושמעת בקלו. כי אל רחום ה' אלקיך, לא ירפך ולא ישחיתך ולא ישכח את ברית אבתיך אשר נשבע להם".

הנה לנו הבטחה מפורשת, שאחרית ישראל לטובה, ולמרות הגלות הקשה, מובטח להם ישראל לשוב עד השם אלוקם.

אך השאלה שאמורה להשאל היא, אם כה רחוקים אנו מהשם יתברך, איך נגיע אליו, איך נדבק בו?

התשובה לשאלה זו טמונה במילים הנזכרות שכתבה התורה: "ובקשתם משם את ה' אלקיך ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך". באיזה שלב תתחילו לבקש את השם? לא אחרי שתהיו חזקים בתורה, אלא עוד "משם", מאותו בור תחתיות, מאותה ירידה רוחנית עמוקה, משם, כבר תוכלו לבקש את השם, וזאת משום השם נמצא איתנו כידוע גם במקומות הכי נמוכים. ואם באמת נבקש ונדרוש את השם בכל לבנו ונפשנו, נזכה לעשות תשובה אמיתית, נזכה להתענג את השם ולחזות בנועם השכינה.

מובטח להם לישראל שיעשו תשובה בסוף הגלות, כמובא בדברי חז"ל, ובעזרת השם ההבטחה הזו עומדת להתקיים בקרוב.

ממחלות דורנו- חוצפה וחוסר כבוד

בס"ד

  

חיים אנו בדור, שעליו אמרו חז"ל (סוף מסכת סוטה): "בעקבתא דמשיחא... חוצפא יסגא (בעקבות המשיח – חוצפה רבה)". לא נדיר בזמנינו לראות ילדים צועקים על הוריהם, תלמידים מתמרדים במוריהם ואנשים מציקים לשכניהם.

לפני שנים לא רבות, לא היה בנשמע תופעות של חוצפה כפי שאנו מכירים היום, ודרך אגב, זו אחת מן ההוכחות שביאת המשיח תהיה בעזרת השם ממש בקרוב.

למרות שחז"ל תיארו את דורנו כדור של חוצפא יסגא, ודאי שאין הדבר מקנה לנו היתר להתחצף, ועלינו לעבוד על מידותינו בכל דרך אפשרית, ולסגל לעצמנו את מידת ההכנעה והכבוד לכל אדם. עלינו להלחם נגד התופעות השליליות של הדור, ולא להשלים איתן חלילה.

ננסה להבין במה שונה דורנו מדורות הקודמים, שבו החוצפה לא הראתה כמעט פנים? מכך נוכל גם ללמוד מהי הדרך להסיר את מידת החוצפה מתוכנו:

בפרשת השבוע, פרשת דברים, משה רבנו מספר לעם ישראל את מה שקרה בעבר בחטא המרגלים, וכך הוא אומר להם: "ותקרבון אלי כולכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ, וישיבו אותנו דבר את הדרך אשר נעלה בה ואת הערים אשר נבוא אליהן". הסיבה שכתוב בפסוק "כולכם" מובאת שם בפירוש רש"י, וזה לשונו: "ותקרבון אלי כולכם – בערבוביא, ולהלן הוא אומר (דברים ה', כ') 'ותקרבון אלי כל ראשי שבטיכם וזקניכם ותאמרו הן הראנו וגו'', אותה קריבה היתה הוגנת: ילדים מכבדים את הזקנים ושלחום לפניהם, וזקנים מכבדים את הראשים ללכת לפניהם, אבל כאן 'ותקרבון עלי כולכם' – בערבוביא, ילדים דוחפין את הזקנים וזקנים דוחפין את הראשים".

צריך להבין מדוע באמת כאן בפרשה שלנו נערי ישראל התחצפו ודחפו את הזקנים, בעוד שלקמן הם נהגו כבוד בזקנים? התשובה היא שלקמן מדובר על מה שהיה מיד אחרי שמיעת עשרות הדברות בהר סיני, וכך נאמר שם: "ויהי כשמעכם את הקול מתוך החושך וההר בוער באש, ותקרבון אלי כל ראשי שבטיכם וזקניכם..." (דברים ה', כ').

עם ישראל קיבלו יראת שמים עצומה בעמדם מול הר סיני ובשמיעתם את קול השם יתברך, ועם יראת שמים כה גדולה, כל החופצה והמידות הרעות פשוט פורחות מהלב. מאידך, הפרשה שלנו, מדברת על זמן שהיה חסר לעם ישראל יראת שמים, שהרי כאן מדובר על בקשת עם ישראל לשלוח מרגלים, דבר שלא היה לרוחו של השם יתברך, ולכן אין פלא שהתגלתה כאן חופצה, ולא נתנו לזקנים את הכבוד הראוי.

מכאן נצא עם עצה לבני דורנו: אם חפצים אנו לסלק את החוצפה מהנהגתנו, ולהצליח לכבד כל אדם ואדם כראוי, נוסיף לעצמנו יראת שמים, נרגיש את כבוד השם יתברך השוכן בתוכנו, נרגיש את השכינה הממלאת את לבנו, ואז תחושה נעימה של יראת שמים נחוש בקרבנו.

עם רגשות ותחושות כאלו, באופן טבעי לא נצעק ונתחצף לאף אחד, נדבר לשני בכבוד, ובעצם גם אנו נהיה אנשים יותר מכובדים, שכן "איזהו מכובד? המכבד את הבריות" (פרקי אבות ד', א').

המסעות של החיים

בס"ד

בפרשת מסעי מתוארים כל המסעות שעם ישראל עברו מיציאתם ממצרים ועד סמוך לביאתם לארץ ישראל.

יש להבין מדוע התורה מייחסת חשיבות כה רבה לעניין המסעות ומאריכה בכך מאד, היה אפשר לקצר ולספר שעם ישראל יצא ממצרים, הלך ארבעים שנה במדבר והגיע לארץ ישראל, בלי כל הפירוט שמופיע שם בפרשה?

נסביר את העניין בעזרת השם במבט המשתקף על החיים הפרטיים של כל אדם ואדם.

סיפור המסעות של עם ישראל אינו סיפור היסטורי בלבד. מדובר על תהליך של מסעות שכל השואף לצאת מעבותות החומר ולהגיע לפסגת הקדושה והאושר עובר אותו.

האדם, כל עוד לבו תפוס בחומר ובתאוות אנוש, ממבט רוחני הוא עדיין נמצא בארץ מצרים – ארץ הטומאה, ועובד הוא שם בעבודת פרך את ה"פרעה" שלו – את היצר הרע שלו. כל אשר יאמר לו יצרו, מציית הוא לדבריו, וזוהי עבודת פרך אמיתית.

כשאדם מתבגר קצת בשכלו, ומבין שחיים של שקיעות בחומר אינם חיים, ושאיפה לצאת מבור התחתית ולעלות להר הקדושה מתנחלת בלבו, אז מתחיל אצלו תהליך המסעות. קודם פורק הוא מעליו את עול יצרו – עולו של פרעה, ובמסירות נפש הוא בורח מה"מצרים" שלו בחפזון.

אך עד שהוא יגיע לבחינה הרוחנית של ארץ ישראל – בחינת הקדושה, הדבקות והאושר, עליו לעבור מסעות רבות. בדרך יהיו מאבקים וניסיונות, רצון לשוב לארץ הטומאה יתעוררו בו מידי פעם, וגם כשלונות ומעידות יהיו מנת חלקו.

במצב שכזה אדם עלול להשבר ולהתייאש. משפטים כעין "אני, לקדושה ולרוחניות לעולם לא אגיע", יופיעו במוחו למורת רוחו.

וכאן בפרשתנו, באה התורה ומספרת לאדם שנמצא במצב זה, שידע שמה שעובר עליו הנו מהלך טבעי ומתבקש. הוא פשוט עובר עכשיו "מסעות". המסעות שעם ישראל עבר בזמנו, עוברים עליו כעת בתוך לבו פנימה.

ומכאן מגיעה הבשורה הטובה: כמו שעם ישראל הגיע בסופו של דבר לארץ ישראל, וכל מסע ומסע שעבר עליו, רק קידם אותו עוד יותר לעבר הפסגה, ומכל נפילה צמחה עליה, כך זה גם אצלך. כל ניסיון, כל מעידה וכל קושי, רק מקדמים אותך יותר לעבר מילוי שאיפותיך. אל תתייאש, רק תמשיך להתחזק, ובאמונה שלמה תמשיך בהשתדלותך. בסוף ודאי תגיע למחוז חפצך, ושמחה ונחת עד אין קץ ימלאו את לבך.

להיות מוכנים לביאת המשיח

בס"ד

הכל מדברים שהתקופה הנוכחית היא תקופת ביאת המשיח, והדבר מחייב הרבה, כי צריך להכין עצמו להיות ראוי לזכות בימות המשיח. צריך לזכות ליראת שמים, לקבל טעם ברוחניות, להתקשר למדות טובות, וכך יתכן לקבל את אשר ינתן בימות המשיח.

כי מה הם "ימות המשיח"? מה יהיה כשנזכה כבר לבואו? יוכלו לזכות לרוחניות באופן מורחב. אולם האיש אשר כולו מלא במדות רעות ורחוק מלהתקרב לה' יתברך, איך יתכן לו לזכות בימות המשיח?! כדי לזכות ברוחניות בימות המשיח צריך שימצא באדם בית קיבול לכך.

וכך היה ה"חפץ חיים" אומר: "מלך המשיח מוכרח לבוא במהרה, כי עוד מעט לא יהיה לו אל מי לבוא". והיינו, כי המשיח צריך שיהיה לו אל מי לבוא, ולא אל כל אחד הוא יכול לבוא. צריך להיות ראוי ומוכשר לזכות לבואו: תשוקה אל השם יתברך, יראה מלפניו והליכה בדרכיו. הם המה המאפשרים לזכות ברוחניות וקרבת השם יתברך בעת שכבר ניתן לאדם לזכות בזה.

הלא כה דיבר הנביא: "ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד על דברי", ואשר אין בו המדות הללו: ענוה, התרחקות מתאוות העולם הזה ויראת שמים, אין השם יתברך חפץ להביט אליו, ואיך יתכן שיזכה לקירבת השם יתברך גם בעת שזה ניתן לאדם.

(קונטרס "מכל מלמדי השכלתי", עמ' ל' – ל"א)

אוהבים לקבל תוכחות

בס"ד

רב גדול היה רבי ירוחם הלוי, משגיח רוחני בישיבת מיר היה הרב, ומגדולי המוסר של דורו.

במשך תקופה מסויימת הזדמן לרב להתארח באחת מעיירות אירופה, עיירה שגרו בה יהודים רבים, אשר למרות היותם שומרי תורה ומצוות, עבודת השם לא הייתה בראש מעיינם.

ביקשו מהרב לשאת דרשה בבית כנסת המרכזי של העיירה, אך הרב לא שש להצעה זו, שכן רגיל היה הרב בדרשותיו להראות לציבור מה עליהם לתקן בדרכיהם ובמעשיהם, וסגנון כזה של דיבור, לא יהיה ערב לאוזניהם של יהודי העיירה.

בסופו של דבר, מפני כבוד הציבור וכדי לא לפגוע בהם, החליט הרב לשאת דרשה, ויהי מה...

לקראת הדרשה התרגשות רבתי נסובה על אנשי העיר, וכל אנשי העירה הגיעו בהמונם לבית הכנסת, חלקם זכו להכנס לתוך הבית כנסת, וחלקם מצאו מקום בחצר ובכל פינה פנויה שרק היה ניתן למצוא.

הרב התחיל לדבר, והנה לא עוברות דקות רבות, והנוכחים מתחילים לעזוב את מקום הדרשה. איש אחר איש יוצאים הם מן שטח הבית כנסת, עד שלבסוף נותר הרב לבדו. לא מצא חן בעיניהם כלל שהרב מראה להם עניינים שעליהם לתקן, ויש יכול להיות שמשהו לא מושלם אצלם?!

כעבור שנים, סיפר הרב את אשר אירע באותה עיירה, וגם הקשה הוא קושיה? מה ההבדל בין בני אותה עיירה, שחרה להם סגנון דיבורי, לבין בני הישיבה שכל כך אוהבים את דרשותיי, מצפים הם לקראתם, ושמחים הם על כל מילה שהם זוכים לשמוע ממני?

ובמשל הבא השכיל הרב לבאר את העניין:

היו הייתה עיר מתקדמת, עיר אשר פלאי הטכנולוגיה כבשו את כל שטחי פעילותה, ושום שימוש בבעלי חיים לא נעשה שם, הכל עבד על ידי המכונות. תושבי העיר לא ידעו אפילו מה זה לרכב על סוס. יום אחד הגיעו לשם אורחים מרחוק, הם הגיעו מעיירה נידחת ששם עדיין סוסים היו מכלי התחבורה השכיחים.

האורחים היקרים נכנסו לעיר המתקדמת כשהם רוכבים על סוסים, וכשראו אותם תושבי העיר המתקדמת, נפערו עיניהם, מה זה היצור הזה? נשאלה שם השאלה. יצור שהחלק התחתון שלו נראה כמו בעל חי עם ארבעה רגליים, והחלק העליון שלו נראה ממש כמו בן אדם, איזה פלא....

רק לאחר כמה דקות, כשהאורחים ירדו מהסוסים, הבינו סוף כל סוף תושבי העיר המתקדמת, שבכלל לא מדובר על יצור חדש ומשונה, ה"יצור" הזה הוא בעצם שני יצורים, בעל חי שעליו רוכב אדם.

אמר הרב ירוחם: בני הישיבה יודעים שכל יהודי מורכב מסוס ועליו רוכב אדם. הסוס זה הגוף שלנו, אשר רודף הוא אחר התאוות החומריות והרצונות הגשמיים. על הסוס נמצא ה"אני" שלנו – הנשמה שלנו. הסוס באופן טבעי הוא פראי מאד: כועס, מתגאה, רודף אחרי תאוות, רץ אחרי כסף ועוד. אך ביכולת האדם הרוכב לשלוט על הסוס, לאלף אותו, לעשות אותו ממושמע והולך בדרך ישרה.

כשאני דורש לבני הישיבה דברי תוכחה ואומר להם מה עליהם לתקן, יודעים הם הבחורים שאני לא מתכוון שאצלם משהו לא בסדר, ברור להם שאם יש משהו לא תקין, משהו פגום, זה נמצא רק בסוס שלהם. אני מלמד אותם לשלוט את הסוס שלהם, איך לרסן אותו ולעשות אותו מתוקן. ממילא שמחים הם על כל דבר חדש שהם לומדים ממני, וכי יש תענוג לאדם יותר מאשר לשלוט על הסוס שלו?

אך בני אותה עיירה, לא השכילו להבין זאת, ולהבנתם הרצונות החומריים שלנו, החסרונות שלנו, הפגמים שלנו, זה האדם עצמו. זה לא שיש כאן גוף ומעליו ובתוכו נשמה, אלא הכל זה דבר אחד. אם כן, ודאי שקשה להם לשמוע דברי תוכחה, ולהבין שיש דברים שהם לא בסדר בהם.

"רבי אומר: איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם? יאהב את התוכחות, שכל זמן שתוכחות בעולם נחת רוח באה לעולם, טובה וברכה באין לעולם, ורעה מסתלקת מן העולם שנאמר (משלי כ"ד) ולמוכיחים ינעם ועליהם תבא ברכת טוב" (גמרא מסכת תמיד כ"ח ע"א).

עכשיו יודעים גם אנו כיצד לאהוב את התוכחות.