בס"ד
בפרשת מסעי מתוארים כל המסעות שעם ישראל עברו מיציאתם ממצרים ועד סמוך
לביאתם לארץ ישראל.
יש להבין מדוע התורה מייחסת חשיבות כה רבה לעניין המסעות ומאריכה בכך
מאד, היה אפשר לקצר ולספר שעם ישראל יצא ממצרים, הלך ארבעים שנה במדבר והגיע לארץ
ישראל, בלי כל הפירוט שמופיע שם בפרשה?
נסביר את העניין בעזרת השם במבט המשתקף על החיים הפרטיים של כל אדם
ואדם.
סיפור המסעות של עם ישראל אינו סיפור היסטורי בלבד. מדובר על תהליך של
מסעות שכל השואף לצאת מעבותות החומר ולהגיע לפסגת הקדושה והאושר עובר אותו.
האדם, כל עוד לבו תפוס בחומר ובתאוות אנוש, ממבט רוחני הוא עדיין נמצא
בארץ מצרים – ארץ הטומאה, ועובד הוא שם בעבודת פרך את ה"פרעה" שלו – את היצר
הרע שלו. כל אשר יאמר לו יצרו, מציית הוא לדבריו, וזוהי עבודת פרך אמיתית.
כשאדם מתבגר קצת בשכלו, ומבין שחיים של שקיעות בחומר אינם חיים,
ושאיפה לצאת מבור התחתית ולעלות להר הקדושה מתנחלת בלבו, אז מתחיל אצלו תהליך
המסעות. קודם פורק הוא מעליו את עול יצרו – עולו של פרעה, ובמסירות נפש הוא בורח
מה"מצרים" שלו בחפזון.
אך עד שהוא יגיע לבחינה הרוחנית של ארץ ישראל – בחינת הקדושה, הדבקות
והאושר, עליו לעבור מסעות רבות. בדרך יהיו מאבקים וניסיונות, רצון לשוב לארץ
הטומאה יתעוררו בו מידי פעם, וגם כשלונות ומעידות יהיו מנת חלקו.
במצב שכזה אדם עלול להשבר ולהתייאש. משפטים כעין "אני, לקדושה
ולרוחניות לעולם לא אגיע", יופיעו במוחו למורת רוחו.
וכאן בפרשתנו, באה התורה ומספרת לאדם שנמצא במצב זה, שידע שמה שעובר
עליו הנו מהלך טבעי ומתבקש. הוא פשוט עובר עכשיו "מסעות". המסעות שעם
ישראל עבר בזמנו, עוברים עליו כעת בתוך לבו פנימה.
ומכאן מגיעה הבשורה הטובה: כמו שעם ישראל הגיע בסופו של דבר לארץ
ישראל, וכל מסע ומסע שעבר עליו, רק קידם אותו עוד יותר לעבר הפסגה, ומכל נפילה
צמחה עליה, כך זה גם אצלך. כל ניסיון, כל מעידה וכל קושי, רק מקדמים אותך יותר
לעבר מילוי שאיפותיך. אל תתייאש, רק תמשיך להתחזק, ובאמונה שלמה תמשיך בהשתדלותך.
בסוף ודאי תגיע למחוז חפצך, ושמחה ונחת עד אין קץ ימלאו את לבך.
