יום ראשון, 16 במרץ 2014

המכתב שתלו בליקווד על כוח התפילה בפורים

בס"ד
כוחה של תפילה הפורים
המכתב המפורסם על תפילה בפורים שתלו בעיר ליקווד

למען אחי ורעי תושבי עירי ליקוואד נרם יאירו לעולם.

באמת איני מן הראוי כלל וכלל, לבוא במכתב התעוררות לאנשים שהם טובים ממני פעמים אין מספר, אבל לאות הכרת טוב לכל תושבי עיר לייקוואד שחיזקוני בעת דוחקי, אמרתי ארוצה דברי אלה אליכם והרוצה להנות מזה יבוא ויהנה.

ידוע הוא לכל בענייני צדקה, שצריכים לבדוק את מי שמבקש שיתנו לו כסף לצדקה, לראות אם הוא באמת נצרך לזה וכו', חוץ מפורים שאז הוא זמן שכל הפושט יד נותנים לו, ואין בודקין אחריו כלל.

ואיתא בכמה ספרים שעניין זה של כל הפושט יד נותנין לו הולך על ענין של התפילה, שכל מי שפושט יד בפורים ומבקש מהשם יתברך, נותנין לו שאלתו.

ואע"פ שהשם יתברך עונה בכל עתה וצוקה ו"בכל קוראינו אליו", עם כל זה יודע שיש הרבה דברים שמעכבים את התפילה, הן כשחסר הכוונת הלב והן כשהאדם הוא מלא בעונות ופגמים וכדו', וכשהוא מתפלל ורוצה שיתנו לו משמים את בקשתו, אזי יכול להיות שלא יתנו לו את שאלתו, כי בודקין אחריו אם ראוי אם לא וכו', אבל כשבא זמן הקדוש של פורים, אין בודקים אחריו, אלא כל הפושט יד ומבקש נותנין לו, הכל תלוי בדבר אחד, אם פשט ידיו וביקש או לא.

ועיין בריש מסכת ערכין כמה דפין כמה מקומות שמתחיל התנא עם מילה "כל" ולמדו שם בגמרא לאתויי מאי עיין שם. וגם לענייננו אפשר לומר "כל" הפושט יד וכו', לאתויי כל אחד שיש צד שאדם כזה אין צריכין לענותו מן השמים לפי מעשיו הרעים או סיבה אחרת, קמ"ל כל הפושט יד, ואין נפקא מינה בזה כלל, מי שבא לפשוט יד – פושט, וכשפושט נותנים לו.

והנה עניין זה קצת ידוע הוא לכמה אנשים, אבל ראיתי שרוב אנשים שרואים בו "א שיינא ווארט" (דבר תורה יפה) ורחוקים מקיום העצה. ועל זה באתי לעורר קצת, כי לכל אחד יש לו דברים המעיקין לו ומצערים אותו, אשר באמת הכל מן השמים, די שיסתכל למרום וישא עיניו לשמים. ועכשיו בא זמן גדול ויקר מאד, הוא יום הפורים, שכל אחד יכול להקל משאו בגשמיות וברוחניות, וצריכים לנצל הזמן ביום גדול כזה, שכל אחד יעורר את עצמו בכל ענייני התפילה, לבקש הרבה משם יתברך ככל אשר עם לבבו.

ובעיני ראיתי תהילה לא-ל, זה כמה שנים הן אצל עצמי והן אצל אחרים, שראו לאמץ את עצמם "או יס צו נוצען די צייט" ביום הפורים, ובקשו ממנו יתברך, הן בחיזוק התפילה מהג' תפילות, והן באמירת תהילים והן בבקשה ממנו בלשונם, שקיבלו בקשתם במשך זמן קצר אחר הפורים, ופה בעירנו נמצאים כמה וכמה אברכים שמעידים על עצמם שתפילתם ביום הפורים עזרה להם מאד מאד.

ועם הקדמה זו, נהגו כמה אנשים בכמה מקומות וגם בליקוואד במשך השנים האחרונות, שתיכף אחר המגילה בערב, לא מאריכים במסיבת מרעים וכדו', רק הולכים לישון, וקמים בהשכמה קודם אור היום, איש איש כפי יכולתו, ועוסקים בתפילה, באמירת תהילים וכוד', אחד המרבה ואחד הממעיט וממשיכם עוד אחר זה בלימוד תורה עד עת התפילה, ואז עומדין להתפלל ומקיימין שאר מצוות היום בשמחה רבה.

וכל אלו שבילו יום הפורים באופן זה, העידו שראו תועלת גדולה באותו עניין שהתפללו עליו, וגם עצם שמחתם בשמחת הפורים הייתה עד לאין לשער.

ומאחר שגם אני בתוך הרואים גודל ההתעלות בכל הפורים בהנהגה זו, אע"פ שידוע הוא לכל, אמרתי לעורר את הרבים בזה, ומי שרוצה להנות מזה ירוויח בעזרת השם.

יום חמישי, 13 במרץ 2014

קיום מצוות מתוך הכרח או מתוך רצון?

בס"ד

במעמד הר סיני נאמר בגמרא (מסכת שבת דף פ"ח עמוד א') "שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם אם אתם מקבלים התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם", שזה אומר שהקדוש ברוך הוא הכריח את עם  ישראל לקבל את התורה ולקיימה.

מדוע הוצרך הקדוש ברוך הוא לכפות את התורה על עם ישראל?
הסיבה לכך היא משום שיצרו הרע של האדם גדול מאד, ואילולא היה הוא יתברך מחייב ומכריח אותנו לקיים את המצוות, היה חשש רב שנתפתה אחר היצר הרע ונסור מדרך התורה.

לאחר דורות רבים, כשעם ישראל זכה לנס ההצלה של פורים, נאמר במגילת אסתר "קיימו וקבלו היהודים וגו'" ודרשו חז"ל בגמרא שם שמילים אלו באות ללמדנו שקיימו עליהם עם ישראל את מה שקיבלו בעבר, והפעם היה זה מתוך רצון מושלם ולא מתוך הכרח.

מכאן יכולים אנו ללמוד שעל כל אדם ואדם הצורך לקיים את מצוות התורה מחמת שני מניעים. מניע אחד הוא הרגשת ההכרח, בבחינת "כפה עליהם הר כגיגית", והמניע השני הוא מתוך רצון.

קיום התורה מתוך הכרח ומתוך תחושת מחוייבות נצרך משום שעל ידי כך האדם יוכל לעמוד בניסיונות. כשלא יהיה לו חשק לקיים איזו מצוה, הוא ירגיש שלמרות חוסר החשק אין לו ברירה, זהו דבר שחייבים לעשות, וכך יקל עליו לשמור את התורה כנדרש.

קיום התורה מתוך רצון ומתוך אהבה לבורא נדרש משום שזו הדרך המובחרת לקיום התורה, לקיים את המצוות בהרגשה טובה, בשמחה ובכוונה למען שמו באהבה.

דרך אגב, כשאדם ירגיש שהוא מוכרח לקיים את המצוות, בנוסף לכך שיהיה לו יותר קל ללכת בדרך התורה, תהיה לו גם יותר הנאה מהמצוות, וזאת משום שתחושת החיוב הזו תקנה לו יציבות וחוזק בדרכו, וכשיש יציבות, ניתן להרגיש יותר סיפוק והנאה. 

יום שני, 3 במרץ 2014

מנוחה של יהודי

בס"ד
  
על יעקב אבינו נאמר: "ביקש יעקב לישב בשלווה, קפץ עליו רוגזו של יוסף – צדיקים מבקשים לישב בשלווה, אומר הקב"ה לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא, אלא שמבקשים לישב בשלוה בעולם הזה". (רש"י בראשית ל"ז, ב')

כלומר, לאחר שיעקב עבר את כל מה שהוא עבר עם לבן, והיו לו שנים מלאים ייסורים, הוא חשב שכעת הקדוש ברוך הוא מעוניין שתהיה לו שלווה ומנוחה, לכן "ביקש יעקב לישב בשלווה". אך מכיוון שבעולם הזה "הזמן קצר והמלאכה מרובה", לא הסכימה דעת עליון לכך, ועל כן מיד התחילה לו מסכת הייסורים סביב מכירתו של יוסף למצרים.

עלינו לדעת ש"אדם לעמל יולד" ולא למנוחה. מנוחה שלמה נקבל בעולם הבא, העולם הזה זה עולם של עשיה ושל עבודה, כפי שנאמר: "היום לעשותם ומחר לקבל שכרם".

האמת, שאדם שעמל בעולם הזה בתורה ובמצוות, החיים שלו הרבה יותר מהנים מאשר אדם שבטל ממצוות, כך שהעבודה הזו הרוחנית, מעלה מאד את איכות החיים ואת ההנאה מהם.

אך מכיוון שבכל זאת אדם צריך לנוח לעיתים, יש לדעת את הגישה הנכונה למנוחה.

ה"שולחן ערוך" פוסק שבכל מעשיו אדם צריך לכוון לשם שמים. כלומר, כשיהודי נח, הוא הולך לנוח עם מחשבה שהמנוחה תתן לו יותר כח לעבודת הבורא. מנוחה היא לא מטרה, מנוחה היא אמצעי להמשך עבודה.

נביא בהקשר לכך חידוש על הפסוק האחרון בספר שמות, וכך נאמר באותו פסוק: "כי ענן ה' על המשכן יומם, ואש תהיה לילה בו, לעיני כל בית ישראל בכל מסעיהם". (פרק מ', פסוק ל"ח)

אומר על כך רש"י: "בכל מסע שהיו נוסעים היה הענן שוכן במקום אשר יחנו שם". לפי זה אינו מובן מדוע כתוב בפסוק "בכל מסעיהם", הרי מדובר על מקום חנייתם, ואם כן היה צריך לומר "בכל חניותיהם"? רש"י בעצמו עונה על שאלה זו, ואלו דבריו: "מקום חנייתם אף הוא קרוי מסע... לפי שממקום החנייה חזרו ונסעו, לכך נקראו כולן מסעות".

"מקום חנייתם אף הוא קרוי מסע" אלו דברי רש"י. מדוע התורה קוראת לחניה מסע, הרי אלו שני דברים הפוכים?

לפי מה שאמרנו לעיל, העניין יובן היטב, שהרי כשאדם נח, אין מטרתו להשאר באותו מקום, מטרתו היא לעשות רק חניית ביניים ולהמשיך הלאה. אין דבר כזה אצל יהודי חנייה סופית, יש רק חניית ביניים. לכן התורה קוראת לחניה מסע, לומר שהחניה היא עוד שלב במסע.

כל נראית מנוחתו של יהודי.


יום שישי, 28 בפברואר 2014

קשיים שרק מתגברים

בס"ד

לפעמים יש לאדם קושי שלא עובר, ומיום ליום נעשה לו יותר קשה. הקדוש ברוך הוא מביא את האדם לעיתים למצב שהוא מרגיש שאין ביכולתו לסבול יותר את הקושי ואין לו שום מוצא איך לצאת מהסבך.

מדוע הקדוש ברוך הוא מביא אותנו למצבים כאלו קשים?

התשובה היא, על פי המבואר בספרים, שהשם יתברך רוצה שנבין שאין בכוחנו להסיר את הצרות והקשיים, שנבוא למצב שנרגיש במלוא העוצמה כמה אנו זקוקים לעזרתו.

רק כשאדם מגיע להכרה זו וחש אותה באמת, מסוגל הוא לצעוק מעומק הלב לבורא העולם שיושיע אותו, ואת זאת עליו לעשות.

אחרי צעקה שכזו, במיוחד אם היא מצטרפים אליה גם דמעות, שהרי "שערי דמעות לא ננעלו", יפתחו שערי שמים והישועה תגיע. הרבה אנשים חוו ניסים כאלו שנעשו להם.

גם מסיפור יציאת מצרים רואים עניין זה, שהרי עם ישראל בזמן גלות מצרים, עברו שעבוד קשה שהתגבר מיום ליום, ומתי הם זכו להגאל? רק אחרי שהגיעו מים עד נפש, והם צעקו לשם יתברך צעקה אמתית וחזקה מעומק הלב, כפי שנאמר: "וירעו אותנו המצרים, ויענונו, ויתנו עלינו עבודה קשה, ונצעק אל ה' אלוקי אבותינו, וישמע ה' את קולנו וירא את ענינו ואת עמלנו ואת לחצנו, ויוצאנו ה' ממצרים וגו'". (דברים כ"ו)

היום, דורנו מלא בצרות וייסורים, אם נכיר בעובדה ש"אין לנו להשען אלא על אבינו שבשמים", ולא על שום דבר אחר, ונצעק אל השם יתברך בצעקה גדולה וכנה שיושיע אותנו וישלח לנו את משיח צדקנו, הרי בעזרת השם הגאולה השלמה תופיע במהרה!