החורבן בנפש האדם

בס"ד

נמצאים אנו בימי בין המצרים, הימים שבין צום י"ז בתמוז לצום ט' באב. ימים אלו נקבעו על ידי חכמינו כימי אבל על חורבן בית המקדש, ורבים שואלים מה העניין להתאבל בזמנינו על מה שקרה לפני הרבה שנים?

התשובה לכך היא שאנו לא מתאבלים על מה שקרה פעם, אנו מתאבלים על מה שקורה איתנו היום, על החורבן שיש אצלנו בנפש בכל רגע. כל כך קשה לנו היום, אנשים סובלים מקשיים שונים, מחרדות, מיאוש, מדיכאון, מאי הצלחה במגוון תחומים, מחוסר סיפוק, מאי עמידה בניסיונות, ואלו שמנסים להתעלות בדרך התורה, לא מצליחים בדרך כלל להגיע להישגים אליהם הם שואפים.

מצב זה הוא אכן חורבן, ועל כך אנו דווים ומתאבלים.

השורש לכל הצרות הוא חורבן הבית, משום שמאז החורבן גילוי השכינה הופסק וירדנו בעקבות כך לשאול הגלות, ומכאן התחילו כל הצרות, ולכן אנו מבטאים את האבלות בצער על חורבן הבית, וזאת למרות שכאמור, האבלות היא בעצם על מצבנו הרוחני, המשתרע ומתגלגל עד הלום.

למרות מצבנו, בטחוננו חזק ואמונתנו איתנה, שמתוך הנפילה הגדולה תצמח התקומה, וכל הרשעה כעשן תכלה, וכל הצרות יעופו כחלום, משיח יבוא במהרה, ואיתו אור חדש ונפלא עלינו יזרח.